כמי שבא מרקע יותר קלאסי, ג'אזי ומורכב – איך זה היה עבורך לעשות את ה"מעבר" הזה לסוגת הפופ? האם לקחת אתך כמה מהיסודות שלמדת מהרקעים בהם באת לתוך המוסיקה שנתפסת מצד אחד "קלילה" אך מצד שני מאד מורכבת וחכמה ?

"בילדותי שמו בבית חיים משה ופאריד אל אטרש. אני אישית שמתי מייקל ג׳קסון, בקסטריט בויז ואן סינק. בגיל העשרה שמעתי יותר רוק ואיפשהוא בצבא נכנסתי באמת לג׳אז. תמיד אהבתי את כל קשת הסגנונות וחיפשתי ״לפצח״ כל סגנון שסקרן אותי באותו רגע.

אם זה לחפש תבניות חוזרות (במבנה /לחן/ בחירת כלים) או לחפש אפיונים שעושים את המוסיקה יותר מוצלחת מאחרת.. תמיד גם אהבתי לשמוע דברים שנמצאים בשולי המיינסטרים, יש שם כל כך הרבה אוצרות, אך חשוב לדעת להשתמש בתבונה ובחסכנות באלמנטים לא פופיים".

שניים משיריך (עד כה) זכו בתארי שיר השנה ("פאוץ'" ו"מיליון דולר") – מה לדעתך מיקומה של ישראל, יחסית לעולם, מבחינת מעצמת פופ?

"ישראל היא חד משמעית מעצמת פופ. אם מדברים במונחים מקומיים ובאחוזים, אנחנו אחת המדינות שיותר צורכות מוסיקה.

אפשר לראות את זה במספרים ובשיח הציבורי שמתבסס הרבה על שירים שנמצאים בכותרות. כיום להרבה אמנים יש קול גם מחוץ למוסיקה שלהם, מה שמוסיף המון קרבה אישית לקהל הרחב".

מה המשמעות של להיות מוסיקאי עבורך?

"אני חושב שמעל הכל, להיות מוסיקאי משמע להיות אמן עם אמת אותנטית אישית. בסופו של יום גם אם יש אלפי חוקים שחלים על מוסיקה, אנחנו צורכים מוסיקה ממקום רגשי, והיא קודם כל משהו שנוגע לנו בחושים. כך שהמטרה היא לרגש, לסקרן, לתת חומר למחשבה ולרענן".