בגיל 83 יוסי פפו לוי, מהמוסיקאים, מלחינים ומתופפים הוותיקים והמוערכים בישראל, לא עוצר לרגע (בלי עין הרע): הוא נע בין הופעות כמעט מדי ערב עם קלרינטן צרפתי שעכשיו הגיע לסיבוב הופעות בארץ לבין הופעות עם הזמר יהורם גאון ובין לבין משתתף בפרויקטים והפקות שלא נותנים לו כמעט ערב אחד פנוי, והוא מבסוט מכך.
"אני מנגן כבר 60 שנה והמתנה שקיבלתי זה להתרגש ולאהוב לנגן כמו ביום הראשון בו קניתי את מערכת התופים הראשונה שלי", מספר יוסי בהתלהבות ובענווה. "ביום שבו אפסיק להתרגש מלנגן – אפרוש, אבל אני יודע שזה לא יקרה כי זה כל כך בוער בי. היצר של לעלות ולנגן בתופים זה יצר כל כך חזק אצלי שאני לא מאמין שהוא אי פעם ייעלם. אני איעלם לפני זה (צוחק)".
עד מתי אתה מתכנן להמשיך לנגן?
"קודם כל, מי שלא משתמש בשירותיי כמתופף – ההפסד כולו שלו. אני אמשיך לנגן, כל עוד ירצו בכך . אין לי זמן שבו אני אומר 'אוקיי אני אפרוש'. קח את הסקסופוניסט מורטון קם, הוא בן 93 ועדיין מופיע ומנגן כמו גדול. הגיל לא משנה, הוא רק מספר. אני מכיר אנשים בני 40 שהם כבר זקנים, ולעומתם מכיר גם בני 90 ו-100 צעירים ברוחם וזה מה שחשוב. אני אוהב לנגן ואוהב את המוסיקה ולא מתכוון להפסיק לנגן כל עוד זה תלוי בי. אני אוהב את האתגר".
אתה מתעדכן כל פעם בטכניקות נגינה חדשות?
"מה שאחרים עושים לא כל כך מעניין אותי. אני צופה וקולט, אבל לא רוצה לחקות או לנגן כמו מישהו אחר. גם כשניגנתי באוניברסיטת ברקלי – עניין אותי להמציא משהו חדש ולנגן כמו שאני יודע. אני אוהב לאתגר את עצמי. בכל יום אני מתאמן לפחות שעה ומאתגר את עצמי. זה מה שמחזיק אותי כנגן שמסוגל לנגן עם הפילהרמונית מצד אחד ולנגן עם כלייזמר שלא ראה ספר תווים בחיים שלו. זה היתרון של אדם גמיש ומוסיקלי".
פפו לוי נולד בקהיר שבמצרים בשנת 1938 וגדל בבית מוסיקלי. בשנת 1951 עלתה משפחתו לישראל ובשנת 1956 התגייס לחיל הים. עם שחרורו בספטמבר 1958 עבד כימאי-מכונאי בצי הסוחר הישראלי. הניצוץ שהבעיר בו את הרצון לנגן מוסיקה דלק כשנכח בהופעותיהם של שני ענקי הג'אז ליונל המפטון ולואי ארמסטרונג בישראל. בשנת 1962, בהיותו בן 24, עזב את עבודתו כימאי, קנה מערכת תופים בהפלגתו מניו אורלינס לישראל והחל ללמוד לנגן.
בשנת 1966, לאחר שהחל לנגן במסגרות שונות (בין השאר ב"רביעיית הכרמל" עם דני גוטפריד, אלברט פיאמנטה וג'ו ישראל שאף הופיעה בחו"ל ובתקליטונה אף שר, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו, גרסת כיסוי ללהיט הרוקנ'רול "וולי בולי"), פנה ללמודים בבית הספר היוקרתי לג'אז בברקלי (מהישראלים הראשונים שלמדו שם) וכששב ארצה הפך למתופף מבוקש ועסוק וניגן בהקלטות, בתכניות טלוויזיה ובהופעות עם מיטב האמנים בישראל (מיהורם גאון ואריק לביא ועד אסתר עופרים), כשלדבריו ניגן בלמעלה מ-10 אלפים הקלטות לאורך השנים במסגרות שונות.
מה הקו המנחה אותך כשאתה ניגש לנגן יצירה?
"אני מוסיקאי שמנגן בתופים. זה עושה את כל ההבדל. אני מלחין, מוסיקאי שמנגן בתופים. כשאני ניגש לקטע שאני לא מכיר או שאין בו תווים אני יכול להסתדר כי אני יכול לנחש מה המעבד או המלחין רוצה לשמוע מהמתופף. אם יש לי תווים אז בכלל אין לי בעיה כי אני קורא מה שהוא רצה. מה שעושה את ההבדל זה כשמוסיקאי מנגן בתופים ולא מתופף. יש מתופפים נפלאים אבל יש גם הרבה מתופפים שנותנים את הקצב ורוצים להוביל ולהכתיב את הטון וזה דבר לא נכון. כשאני ניגש למשהו חדש שאני לא מכיר, אני מפעיל את המוסיקליות שלי והכי חשוב בכל זה זו ההקשבה. אני מקשיב. יש במוסיקה היגיון. זו לא קקופוניה. ככל שיש לך יותר ניסיון כנגן אתה מבין מה הולך לקרות".
מה פסגת הקריירה בעיניך?
"הדבר הכי משמעותי זה כשלקחתי לפני 5-6 שנים את התזמורת הפילהרמונית והיא ניגנה ארבעה קטעים שהלחנתי וניצחתי עליהם וזה היה משהו מדהים בשבילי. זה היה אתגר גדול כי לא למדתי ניצוח אבל היה לי ביטחון עצמי וזכיתי בכבוד של התזמורת".
מה החשיבות של איגוד המוסיקאים ועילם עבורך?
"חשיבות גדולה מאד כי אני מקבל הרבה כסף מהם בכל שנה על העבודה שלי, וזה פשוט נפלא שעוזרים. לא לכולם יש את המזל שלי שבגיל 83 עדיין ממשיכים לנגן. זה מאד עוזר. עילם זה דבר חשוב ונפלא למוסיקאים".
יש פנטזיה מקצועית שטרם הגשמת?
"אני חולם כל חיי לכתוב אופרה. זה מאד קל לי להפוך מילים לצלילים. עד היום זה לא קרה. אני משתדל לא לכתוב למגירה, למרות ספר שכתבתי לפני שנים בסיוע הוצאת 'עם עובד' שגנזתי".
מה הקו המנחה אותך כמוסיקאי לאורך הדרך?
"אני רואה חשיבות עליונה ביצירות מקוריות, בהמצאת הגלגל מדי יום ביומו, וגם אם מדובר בחומר קיים, זה חייב להישמע מקורי כאילו נכתב עכשיו. בכל שנותיי האמנתי בתוצאה איכותית ולא משנה לאן זה הולך".
התפיסה שלך כלפי נגינה השתנתה עם השנים?
"אני רואה אותי הרבה יותר כמוסיקאי. בנגינה פעמים רבות אני משתדל כמה שפחות להפריע. בנגינה היה ונשאר בי המוטו שזה חייב להיות מושלם. כמעט כמו בספורט, ועם הרבה הרבה רגש ואישיות".
לסיום, מה החשיבות של איגוד המוסיקאים ועילם עבורך?
"האיגוד חשוב מאד לכל המוסיקאים בארץ. עברנו בקורונה תקופה מאד לא פשוטה. אני לצערי מאד לא מסודר ולא דיווחתי במשך שנים על פעילויותיי, גם לא באקו"ם או ב'אשכולות'. למזלי הרב יוסי מנחם הבין את הבעיה איתה אני מתמודד, הושיב אותי במשרד והכריח אותי לכתוב בצורה מסודרת על פעילויותיי שנים אחורה. מאד הערכתי את זה ואני מקווה מאד ומאמין שיהיה לזה ערך".
