מה הקו המנחה אותך כמוסיקאי כשאתה ניגש לעבוד על יצירה?

"אם זו יצירה שלי, או פרויקט של עצמי, זה פשוט עניין של מה מפרה אותי באותו יום או רגע. אם זה פרויקט כמו סרט או שיר, אז יש שיחות עם האמן/ית או הבמאי/ית ותלוי בצורך המקצועי. אין לי שום קוים מנחים אחרים. המחשב באולפן שלי פועל 24/7 (אני לעולם לא סוגר אותו) ומוכן לכל פעולה בכל זמן".

מה, לדעתך, הדבר העיקרי שהשתנה בתעשיית המוסיקה לאורך השנים?

"כל דור לומד מהדור הקודם ומתקדם, בעיקר טכנית. שחקני טניס של היום מאומנים הרבה יותר לעומק ורקטות הטניס של היום בנויות על טכנולוגיות שאי אפשר היה לחלום עליהן לפני 50 שנה. כשצ׳יק קוראה הופיע פתאום עם כל החידושים והטכניקה המדהימה שלו, הוא היה אחד ויחיד במינו. היום כמעט כל תלמיד ב'ברקלי' או 'רימון', מכיר את הטכניקות האלה, ההרמוניות האלה וכו׳. דברים זזים קדימה כל הזמן.

מה שכן, המחיר הוא שבהרבה מקרים, וזה מאד ברור במוסיקה קלאסית למשל, הטכניקה מושלמת ומדהימה אבל קצת נגינה מהנשמה, מהעומק, ומהטוהר  הולכת לאיבוד. בפופ כל כך התרגלנו להשתמש במכשירים בעצמנו, לבד באולפן, עם אוטו טיון, קוואנטייז ופלאגינים, שהרבה מהנשמה הלכה לאיבוד. האינטראקציה בין נגנים, התרבות של עשיית מוסיקה ביחד – נאבדה קצת. זה בגדול. היתרון הוא שיש להרבה אמנים יכולת היום להפיק ולהוציא דברים בעצמם, מה שלא היה המצב בדורות הקודמים".

לאורך הקריירה צברת הישגים רבים בארץ ובחו"ל, מבין הרפרטואר העשיר – מהן אבני הדרך המרגשים ביותר בקריירה שלך בעיניך?

"בארץ כל הקריירה שלי הייתה אבן דרך אחת מאסיבית ומרגשת. ידעתי שקרה משהו מיוחד בחיי, דבר נדיר שאף פעם לא לקחתי אותו כמובן מאליו. אבני הדרך הגדולות היו העבודה עם חווה אלברשטיין, אריק איינשטיין ואהוד מנור. בארה”ב הפגישה והעבודה עם טאו מאסרו שהיה המפיק של מיילס דייוויס, ההפקה של לותר ואנדרוס, העבודה האינטימית עם ברי גורדי וסמוקי רובינסון ב'מוטאון', העבודה על פסקול הסרט 'פאנטום האופרה', פרס ה"אמי" בו זכיתי על מוסיקה שכתבתי לסדרת טלוויזיה של רשת ABC, הסולו של צ׳יק קוריאה ושל פרדי האברד על הדיסק שלי. טוב, היו הרבה אבנים. גם הפגישה שלי עם ג׳ורג׳ מרטין, המפיק האגדי של הביטלס, וההליכה איתו להקלטה באולפני אבי רואד הייתה חלום כשלעצמו".