פריצת השנה: ראיון עם המוסיקאי והיוצר איתי שמעוני

מהאקדמיה למוסיקה ולמחול ועד ליצירת להיטי השנה לנועה קירל

דודי פטימר

איתי שמעוני. צילום: משה נחומוביץ'

בשלוש השנים האחרונות הפך המוסיקאי, פזמונאי ומלחין איתי שמעוני לאחד היוצרים הבולטים והמשפיעים בסצנת הפופ הישראלית, כשבין הלהיטים עליהם חתום (יחד עם כישרונות נוספים דוגמת ג'ורדי, רון ביטון וינון יהל) נמנים "מיליון דולר" (עם שחר סאול – שיר השנה לשנת 2020), "אם אתה גבר" ו"פאוץ'" של נועה קירל, "מה יהיה" של יהונתן מרגי, "אמבולנס" של נועה קירל ויהונתן מרגי, "סימן שאנחנו מגזימים" של אנה זק, "טיפה" של שירי מימון ועוד רבים ומוצלחים.

אבל מבעד למעצמת הפופ שיצר, שמעוני בן ה-34 עבר גלגולים רבים כמוסיקאי: הוא נולד בקריית ביאליק ולמד בקריית החינוך אורט קריית ביאליק. בשנת 2010 החל ללמוד הלחנה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. בשנת 2015 עבר להתגורר בלוס אנג'לס בכדי להתמקצע וכעבור כמה שנים שב לישראל והפך לאחד היוצרים המוערכים במוסיקה הפופולרית המקומית.

מתי בפעם הראשונה מוסיקה נגעה בך עד כדי כך שהחלטת שאתה רוצה להיות מוסיקאי?

"כששמעתי את מייקל ג׳קסון פעם ראשונה, בערך בגיל 5. הייתי שר ומופיע מול המראה (ומול כל אחד שהסכים לצפות)!".

למדת באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים ואז עברת ל-LA – מדוע? איך התמקצעת שם? מה עשית?

"למדתי 4 שנים בפרטי אצל המורה האגדי רפי קדישזון, שהמליץ לי להתחיל ללמוד קומפוזיציה רב-תחומית באקדמיה.

במהלך השנה הראשונה הייתי צריך לפרנס את עצמי לחלוטין אז עבדתי בתיאטרון כפסנתרן תוך כדי, והחסרתי כל כך הרבה שיעורים שביקשו שאתחיל את שנה א׳ מחדש. שם נעשתה החלטה לעזוב את האקדמיה. האקדמיה היא מקום מדהים אך השיעורים הפרטיים היו יותר לטעמי. וכמובן השיעורים מהשטח".

עד כמה הכלים שלמדת באקדמיה סייעו לך בפיתוח הקו האמנותי שמאפיין אותך ככותב וכמלחין להיטים?

"אני מוכרח להודות שאני באופן אישי לא סיפחתי כלום מהאקדמיה חוץ מחבר פה או שם. הסקרנות לז׳אנרים שונים והתעסקות במוסיקה היו עוד הרבה לפני האקדמיה".

כמי שבא מרקע יותר קלאסי, ג'אזי ומורכב – איך זה היה עבורך לעשות את ה"מעבר" הזה לסוגת הפופ? האם לקחת אתך כמה מהיסודות שלמדת מהרקעים בהם באת לתוך המוסיקה שנתפסת מצד אחד "קלילה" אך מצד שני מאד מורכבת וחכמה ?

"בילדותי שמו בבית חיים משה ופאריד אל אטרש. אני אישית שמתי מייקל ג׳קסון, בקסטריט בויז ואן סינק. בגיל העשרה שמעתי יותר רוק ואיפשהוא בצבא נכנסתי באמת לג׳אז. תמיד אהבתי את כל קשת הסגנונות וחיפשתי ״לפצח״ כל סגנון שסקרן אותי באותו רגע.

אם זה לחפש תבניות חוזרות (במבנה /לחן/ בחירת כלים) או לחפש אפיונים שעושים את המוסיקה יותר מוצלחת מאחרת.. תמיד גם אהבתי לשמוע דברים שנמצאים בשולי המיינסטרים, יש שם כל כך הרבה אוצרות, אך חשוב לדעת להשתמש בתבונה ובחסכנות באלמנטים לא פופיים".

שניים משיריך (עד כה) זכו בתארי שיר השנה ("פאוץ'" ו"מיליון דולר") – מה לדעתך מיקומה של ישראל, יחסית לעולם, מבחינת מעצמת פופ?

"ישראל היא חד משמעית מעצמת פופ. אם מדברים במונחים מקומיים ובאחוזים, אנחנו אחת המדינות שיותר צורכות מוסיקה.

אפשר לראות את זה במספרים ובשיח הציבורי שמתבסס הרבה על שירים שנמצאים בכותרות. כיום להרבה אמנים יש קול גם מחוץ למוסיקה שלהם, מה שמוסיף המון קרבה אישית לקהל הרחב".

מה המשמעות של להיות מוסיקאי עבורך?

"אני חושב שמעל הכל, להיות מוסיקאי משמע להיות אמן עם אמת אותנטית אישית. בסופו של יום גם אם יש אלפי חוקים שחלים על מוסיקה, אנחנו צורכים מוסיקה ממקום רגשי, והיא קודם כל משהו שנוגע לנו בחושים. כך שהמטרה היא לרגש, לסקרן, לתת חומר למחשבה ולרענן".

מה הטיפ שהיית נותן למוסיקאים בראשית דרכם שרוצים לכבוש את התעשייה?

"לבוא לזה מאהבה אמיתית לאמנות ועם רצון תמיד להשתפר. לא להסס לקחת כמה צעדים אחורה ולתקן מלים/לחן/הפקה –  אם זה אומר שהשיר יתקדם מאות צעדים קדימה בזכות זה. הכי חשוב – ענווה תיקח אתכם הרבה יותר רחוק מגאווה".

 האם ממליץ להם, כמוך, לקחת את המסלול הארוך והמקיף – או פשוט ישירות לבנות עצמם כמוסיקאי פופ/היפ הופ בלי לבוא עם הרקע הנרחב?

"מעל הכל ה״מסלול״ הוא אישי לכל אחד. מה שמתאים לי יכול לא להתאים לאחר וזה בסדר. אין חוק שלא נשבר בתחום הזה, ויש חוקים חדשים כל הזמן ושחקנים שמשנים את פני השטח לחלוטין. פשוט תהמרו על עצמכם עד הסוף ותיהנו מהדרך. המון המון בהצלחה!".

לסיום, מהי החשיבות של איגוד המוסיקאים בעיניך?

"לאיגוד המוסיקאים יש חשיבות עליונה בעיניי. צריך ארגון ששם את החוצץ בין המוסיקאי העובד קשה לבין המעסיק שלפעמים חושב שזה שאנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים, משמע, שאנחנו יכולים לקבל פחות ו״נשמח״ לקפוץ על ההזדמנות. ואם נעשה עוול על ידי המעסיק – אז ממש טוב ומנחם לדעת שיש למי לפנות ברגע האמת!"

דילוג לתוכן