במלאת ארבעה עשורים לאלבום "בציר טוב" של אילן וירצברג ושמעון גלבץ אשר הכניס את שיריה של יונה וולך למיינסטרים, חזרנו לסיפור יצירתו, לחבלי הלידה הקשים שליוו אותו ולהשפעתו על הפסקול המקומי
בקיץ 1982, לצד שירים של גזוז, להקות צבאיות, אריק איינשטיין ויהודית רביץ, "נחת" ברדיו הישראלי "עוף מוזר", אלבום אוונגרדי, מורכב ויפהפה שלא נשמע כמותו בפסקול המקומי עד אותה נקודה: "בציר טוב", פרי עמלם של המוסיקאים אילן וירצברג ושמעון גלבץ שהלחינו וביצעו את שיריה של אחת המשוררות הגדולות והשנויות במחלוקת בכל הזמנים – יונה וולך.
העבודה על האלבום ארכה שלוש שנים במהלכן השניים לקחו את הטקסטים המתוחכמים והנוקבים של וולך, כאשר הם מכסים אותם בלחנים תוססים ומורכבים שהגדירו מחדש את הסאונד של הרוק הישראלי שהיה צמא ושיווע למשב רוח מוסיקלי מרענן, שונה ובלתי שגרתי.
למרות ההערכה הרבה לה זכה האלבום מצד תחנות הרדיו השונות, מבחינה מסחרית הוא נחל כישלון חרוץ בזמן אמת. למעשה, לקח לו כמה שנים להתעכל בחברה הישראלית המשתנה ולהגיע למעמד של אלבום "זהב". רק כעבור שנים ארוכות כמה מהשירים המרכיבים אותו הפכו לקלאסיקות בפסקול המקומי, כמו: "לא יכולתי לעשות כלום", "שיר קדשמנתי" (סקס אחר), "כל נשיפה", "אוי ציפורה" ו"כשבאתי לקחת אותה מהעננים".
למעשה, ההיכרות של גלבץ ווירצברג החלה עוד באמצע שנות השישים כשגדלו יחד בבאר שבע ואף ניגנו בלהקת קצב ("הרווקים") במסגרתה ביצעו את שירי הביטלס. דרכיהם התפצלו, יחד עם נעוריהם, כשגלבץ עזב לחיפה, בעוד וירצברג מצדו, פנה ללהקה צבאית ושירת בצוות הווי חיל אוויר, כאשר עם שחרורו הפך למוסיקאי מבוקש. הקשר ביניהם שב להתהדק בשנת 1978 עת וירצברג התבקש לעבד שיר שהלחין גלבץ למילותיה של וולך – "שן דובי שן", שביצע אריאל זילבר בפסטיבל שירי הילדים התשיעי. במקור, אגב, השיר נקרא "הבובה של גוגול" ועסק בבובת מין.
החיבור המחודש בין השניים וההיכרות המעמיקה המשותפת לשיריה של וולך הולידו בלבם את הרעיון לפרויקט משותף שיורכב משיריה של המשוררת, תהליך הדרגתי ומלא בתעצומות נפש.
בשנת 1978 השניים נסעו לביתה של וולך בקריית אונו ופגשו בה לראשונה, כשהקליק היה ראשוני. "מאז בילינו אצל יונה מראשון עד חמישי ובילינו במחיצתה. בסופי שבוע היינו חוזרים הביתה ומלחינים, כל אחד לבד, שיר מספר שיריה. זה היה תהליך העבודה", סיפר לי וירצברג בראיון ב-2016. "בשלב מסוים התחלנו להופיע עם יונה במועדונים קטנים עם השירים, כשרוב הקהל שהגיע כלל בעיקר אנשים שקרובים לספרות. שם בעצם התחלנו להעביר להם את השירים".
לאט לאט ההופעות החלו להתמלא עד שהפכו לסנסציה. למרות שבתחילה אף חברת הפקה לא רצתה להסתכן ולתמוך בפרויקט אוונגרדי, המפיק אשר ביטנסקי הרים את הכפפה והשניים הקליטו את האלבום, כשלמעשה וירצברג מימן בתחילה את ההקלטות בעצמו (בטרם ביטנסקי נכנס לתמונה והושיט יד).
בהקלטת האלבום השתתפו, מלבד גלבץ (גיטרה אקוסטית ושירה) ווירצברג (גיטרות חשמליות, גיטרה קלאסית, קלידים, טמבורין, אפקטים ושירה) גם המוסיקאים אבנר קנר (פסנתר, פנדר), שלמה חממי (תופים וקונגס), אלון הלל (כלי הקשה), משה אנכוביץ (פעמונים סיניים), מורטון קם (חליל), מוטי דיכנה (גיטרה בס) ומיקי שביב (גיטרה בס).
האלבום, כאמור, לא זכה להצלחה מהירה אלא רק ברבות השנים הפך לאלבום פורץ דרך ומשמעותי בפסקול המקומי. "זו הייתה התחלה של עידן חדש ברוק הישראלי", אמר לי וירצברג באותו ראיון. "זה היה חיבור של רוק המושפע מבחוץ. רוק קצת מתקדם עם טקסטים של יונה וולך, שהייתה אז בשיאה. זה נתפס כמשהו חדש ומסעיר, כאשר החברות בין שמעון לביני תרמה לסאונד של האלבום".
זמן קצר אחרי צאת האלבום גלבץ לאט לאט החל לנטוש את עולם המוסיקה ואילו וירצברג, שבימים אלה חובק אלבום חדש ("בתוך הרעש הגדול") מוסיף ליצור ולהופיע, גם עם שיריו וגם עם שירי האלבום.