במלאת 30 שנה לאלבום המצליח של הלהקה, חזרנו אל הסיפורים מאחורי השירים והשפעתו של האלבום, הנחשב לאבן דרך ברוק הישראלי
בקיץ 1982 השיקה להקת משינה בפסטיבל ערד את אחד האלבומים המופתיים בתולדות הרוק הישראלי – "מפלצות התהילה", אלבומה החמישי שנחשב לאחד המצליחים ביותר שלה.
העבודה על האלבום תפסה את הלהקה בשנתיים של פרשת דרכים: בעודה מודיעה על הפסקת פעילות זמנית, לראשונה מאז הקמתה, חברי הלהקה, ובייחוד שלומי ברכה, עמלו על פרויקטים אישיים. ברכה, שעבד אז עם להקת "נושאי המגבעת" על אלבומה "מי רצח את אגנתה פאלסקוג?", הושפע מאד מהמטאל והגראנג' והביא את השפעות אלו לשירים הבאים של משינה.
הלהקה, שאיחדה כוחות מחדש לקראת העבודה על האלבום, ניגשה אליה עם גישה שנבעה מתוך רצון לנפץ את התדמית הקודמת, למתוח את הגבולות המוסיקליים וליצור קונספט ניסיוני שלא התנסתה בו עד אותה נקודה.
בניגוד לאלבומים הקודמים בהם ברכה היה דומיננטי כיוצר השירים, באלבום זה סולן הלהקה, יובל בנאי (שחגג לאחרונה יום הולדת 60) יצר את רוב השירים.
בזמן אמת האלבום נחשב לכישלון מפואר ולא הצליח יותר מדי, עד כי לקחו לו 10שנים להגיע למעמד של אלבום זהב. עם זאת, מבחינה אמנותית, האלבום נחשב ליצירת מופת עבור הלהקה.
האלבום כלל כמה רצועות שהפכו במרוצת השנים לקלאסיקות: גרסת רוק כבד אינסטרומנטלית לשירה הידוע של נעמי שמר "שלומית בונה סוכה"; "אין מקום אחר" שלא עורר תשומת לב בזמן אמת, אלא זכה לעדנה מחודשת ב-2003 כשיצא כסינגל מתוך הופעה חיה; "לילה בעיר" בו התארח בן דודו של בנאי, אהוד; "זה לא יכול להיות ישן" שלפי הטענה הרווחת (שהוכחשה על ידי ברכה) נכתב כפרודיה על "שיר ישן" של יריבתה של משינה דאז – להקת אתניקס; "הארי קריש דם" שנולד מרשימה שערכו חברי הלהקה לשמות אפשריים לאלבום; ו"הכל התחיל בנאצר" שהיה השיר האחרון שנכתב והוקלט לאלבום, ונחשב לפרוע ביותר בו.
"מפלצות התהילה" הפך במרוצת השנים לאבן דרך ברוק הישראלי ובצדק, הוא הוכיח כי הלהקה יכולה להגיע לשיאים אומנותיים (גם אם לא בהכרח מסחריים) חדשים, פורצי דרך וחסרי גבולות ועם זאת לשמור על הקו וטביעת החותם הייחודיים לה.
