המוסיקאית ורד פיקר היא מבכירות הנגנים בארץ, בעלת רקע קלאסי, בוגרת להקה צבאית ובית הספר "רימון", ניגנה בתיאטרון הרפרטוארי, כתבה מוסיקה לסדרות טלוויזיה לילדים. ב-20 השנים האחרונות מופיעה ומפיקה מוסיקלית כמה מהאמנים הישראלים הבכירים בארץ (יהונתן גפן, מוש בן ארי, לאה שבת, נורית גלרון וחמי רודנר) וכן בשנת 2012 הוציאה את אלבומה – "או שזה מתוק".

משנת 2015 משמשת כמנהל המוסיקלית של מופעי המחווה לאמנים וליוצרים בתיאטרון ה"קאמרי".

מתי הייתה ההופעה הראשונה שלך?

"ההופעה הראשונה שלי הייתה בגיל 13, כפסנתרנית להקת הנוער הייצוגית של נצרת עילית – "פרחי הגליל", שם גדלתי. באתי אמנם מרקע קלאסי והייתי רגילה לקונצרטים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה של הופעה מסוג הפופ והרוקנ'רול. זו הייתה גם הפעם הראשונה בה תרגמתי נגינה קלאסית לנגינה 'פופית'. למדתי לנגן גם מוסיקה קלה, זה סרט אחר ממוסיקה קלאסית".

איך הרגשת?

 אני זוכרת שהתרגשתי מאד בהופעה הזו ובעיקר נהניתי, אבל עם השנים ההתרגשות רק התגברה, כי בהופעה הראשונה אתה אמנם מתרגש קצת אבל רק כשאתה מתבגר אתה מבין איזו אחריות טמונה בזה, וכי הזמרים בידיים שלך, כפסנתרן וכמעבד. הבנתי בהופעה הזו שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי. עם השנים, ככל שגדלתי מקצועית, התחלתי להתרגש יותר.

מה הקו המנחה אותך כמוסיקאית?

"זה מוזר אצלי, אני אמנם באה מהמקום של מוסיקה אבל בסוף אני ניגשת לפרויקטים מהמילים, למילים יש משמעות עליונה עבורי, ואני מתחברת למוסיקה בסוף קודם דרך המילים, אז מה שמנחה אותי זה לשמור על השירים, לעשות מקום לשירים בעיבוד ולשים את המילים יותר בפרונט.

עוד עניין, בעיקר בעיבוד, זה הרצון להטביע חותם בעיבוד אך מצד שני יש פתיחות שירים וסולואים אייקוניים שהם סלעים בתרבות, כאלה שכשכל ישראלי שומע את אותה פתיחה – הוא מזהה מיד את השיר. לכן אני מוותרת בהקשר זה על האגו, אם פתיחה אייקונית וכשהקהל שומע אותה ונזכר איפה הוא היה כששמע את השיר לראשונה – אני לא אגע בזה. אני כן אגע בפתיחות שלא השאירו חותם ואכניס את הטוויסט שלי. אני מאזנת בעיבוד ובהפקה המוסיקלית בין יצירה שהיא סלע תרבות לבין הצורך לרענן".

איך את רואה את ההעצמה הנשית במוסיקה המקומית?

"החלום הכי גדול שלי, שלמזלי אני חיה אותו, היה לנגן ולהפיק, דווקא לא רק אלבומים אלא הרבה מופעים. שם יש המון נשים, עולם הנגניות והמוסיקאיות הולך וגדל וזה מעולה כי זה מביא עוד צבע ועוד רובד.

כשאני התחלתי הייתי האישה היחידה בוואן פחות או יותר, והיום יש יותר ויותר מוסיקאיות. גם אז לא הרגשתי נחותה או שמסתכלים עליי עקום אלא הרגשתי תמיד אחת מהחבר'ה, ועכשיו אני רואה שיש ריבוי מוסיקאיות וזה מרגש ומשמח אותי, גורם לי להרגיש בבית".

מהי החשיבות של איגוד המוסיקאים בעינייך?

"זה איגוד ששנים רבות נותן עוגן למוסיקאים. מעולם לא נתקלתי בקיר כשפניתי אליהם, תמיד הם קשובים ומתייחסים עם לב פתוח. זה כיף לדעת כי זה מקצוע מאד מעורער ולפעמים אין בו רצפה ונחמד לדעת שיש איגוד כזה".

מה את עושה בימים אלה?

"די כמו בשנים האחרונות אני מפיקה את המחוות המוסיקליות לאמנים ב'קאמרי' שזו עבודה חלומית עבורי כי מדוברים בשירים שהם סלעים בתרבות וזה משהו שאני מאד אוהבת, מפיקה את לאה שבת וההפקות הרגילות. אני תמיד הולכת עם אמנים למרחקים ארוכים.

יש לי גם בייבי שהתחלתי בנובמבר – 'ורד פיקר והפסנתר', מופע יחיד שעולה אחת לחודש בקפה תיאטרון הקאמרי. אני לוקחת שירים של גיבורי הפסנתר שלי, בעברית ובלועזית, ונותנת את האינטרפרטציה שלי. זה מופע הכולל 14 שירים עם כל הפסנתרנים שאהבתי לאורך השנים, מבילי ג'ואל, אלטון ג'ון וסטיבי וונדר ועד מתי כספי, משה וילנסקי וסשה ארגוב. זה נורא כיף לי".

*המופע הקרוב של "ורד פיקר והפסנתר" יתקיים בקפה תיאטרון הקאמרי בתל אביב ב-4 בפברואר בשעה 21:30