תחילת שנות ה-70 היו שנים מאוד מתירניות וחדשניות בתרבות הישראלית. שנים של סקס, סמים ורוקנ'רול, שנים בהן החופש והמרדנות הממסדית היו מנת חלקם של היוצרים הצעירים. וכך, בהשראת המחזמר "שיער" וכן אופרות הרוק "קפוץ" ו"קרחת" שהועלו על בימות ישראל, יזם מנחם נוביק, מנהל "התיאטרון הצעיר", מיוזיקל כחול לבן שיעסוק באחד הנושאים החברתיים ביותר במדינה – גזענות.
באותן שנים הפנתרים השחורים חוללו מהפכות; דור "ילדי הפרחים" היה בשיא אונו; ומוסיקת ה"סול" (SOUL), מוסיקת הנשמה האמריקאית החלה לחלחל גם לישראל. הפזמונאי והכותב דן אלמגור, ששהה בשנות השישים בארה"ב ונכח בנאומו האייקוני של מרטין לות'ר קינג, קיבל השראה לכתוב מחזמר על התנועה האמריקאית לזכויות האזרח בניסיון להשליך את יחסי השחורים לבנים באמריקה לגבי מערכת היחסים בין ספרדים-אשכנזים בישראל, נושא חברתי שבער מאד בשנים ההן.
אלמגור גייס כמלחין וכמנהל מוסיקלי לפרויקט הזה, שנקרא "אל תקרא לי שחור", את המוסיקאי המוערך בני נגרי, ששימש כמנהל מוסיקלי של להקות צבאיות והיה מחלוצי מוסיקת הנשמה בארץ, שהושפע מאד מהגוספל האמריקאי.
הניסיון של נגרי עם מוסיקת הסול בא לידי ביטוי לראשונה באופן מובהק כשהלחין את השיר "מי יישא את נשמתי" עבור להקת חיל הים (עם הסולן שלמה ארצי) לתכנית "רפסודה בכחול", שיר שנתפס אוונגרדי ופרוע למדי, בלחנו.
לצורך ההפקה, הצטרפו למחזמר שבעה שחקנים וזמרים: אברהם פררה, עוזי פוקס, רותי נבון, יעל שטרן, דודו זר, אראלה בר-לב ורפי גינאי.
הטקסטים של אלמגור היו חברתיים מאד והשתלבו היטב עם האידיאלים המוסיקליים שנגרי בחר בהם להלחין את השירים במקצבי הפופ-רוק, הגוספל והסול.
ההצגה, שהתאימה היטב לאידיאלים ששררו אז במדינה, קראה למאבק בממסד השמרני תוך ניפוץ תקרת הזכוכית המקובעת של החברה החלוצית, הטפה לשוויון ולאחווה והסוף לאפליה ולגזענות. ההצגה זכתה להצלחה מסחררת ורצה בהצלחה רבה במשך כשנה וחצי, עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
יצוין כי ההצלחה המסחרית לוותה גם בתקליט שירים שליוו את ההצגה. חלקם שאבו השראה מאפליית השחורים ומסיפורי התנ"ך, מתוכו הצליחו במיוחד "יום יבוא", "קליפסו בשחור לבן" ("יש עיתון לשחורים ועיתון ללבנים") ו"שלגיה", שגם התברגו במצעדי הפזמונים.
המחזמר נתפס כאחד המצליחים, מסחרית ואמנותית, בתרבות הישראלית, הן בשל ההפקה המוסיקלית העשירה, הן בשל ההצגות הרבות, וכן כי מדובר במחזמר הראשון שהתקבל היטב בקרב הציבור הישראלי, החילוני הדתי כאחד, בניגוד למחזות הזמר הקודמים שנתפסו כפרובוקטיביים. מודל זה היווה את אבן הדרך למחזות הזמר החברתיים שבאו אחריו.
השאפתנות של נגרי שהגיעה לנקודת רתיחה במחזמר זה הובילה אותו להפוך לאחד המוסיקאים המובילים והמשפיעים בישראל, בייחוד בתחום הלחן והעיבוד, כשבין עבודותיו: אלבומיהם של יהורם גאון, שימי תבורי, סקסטה, "זהו זה!", בעז שרעבי, שולה חן ועוד מחזות זמר ("אברהם אחד", הבולט בהם).
נגרי הלך לעולמו באוגוסט 2019 בלונדון בגיל 68.
