המוסיקאי המוערך, המג'נגל בימים אלה בין עבודה עם שם טוב-לוי, גליקריה, יואב יצחק ולאה שבת – חושף את הקו המנחה אותו כמוסיקאי, החשיבות של קריאת תווים ומהו השינוי שחל בתעשיית המוסיקה מנקודת מבטו
לא קל לתפוס את צור בן-זאב לשיחה, שכן זו אחת התקופות העמוסות בקריירה שלו: בין הקלטות באולפן והופעות עם שם טוב לוי, הוא משמש כמנהלה המוסיקלי של גליקריה (זה 17 שנה) בסיבוב הופעותיה הנוכחי בישראל, עובד עם יואב יצחק, דוד קריבושי, קובי אשרת ולאה שבת (במופע משירי ג'אז, בוסה נובה ושיריה) וכן מופיע עם אשתו, ורדינה כהן, ובנו, קשת בן-זאב, זמר בפני עצמו, כחלק ממופע משפחתי.
"כשקשת ניגש אליי לפני שנה וחצי ואמר לי: 'אבא, אני הולך ללמוד כלכלה במכללה למנהל' והוא עשה אותי מאושר ושקט בנפש", מספר האב הגאה. "ללא קשר לזה שהוא הבן שלי, הוא שר בצורה מדויקת ומוכשר מאד אבל הוא רוצה להתפרנס ולא להיות תלוי רק בקריירה שלו כזמר, למרות שהוא זמר מצוין עם קול נהדר שמרגש מאד אנשים".
קיווית שיהיה לך יורש עצר בהיבט המוסיקלי?
"עקרונית אם יהיה מישהו שימשיך את השרשרת המשפחתית אני לא אראה בכך כישלון או הצלחה. מה שחשוב לי זה שהילדים שלי יהיו מאושרים ויתפרנסו בכבוד".
זה כמעט בלתי אפשרי למנות בכמה שורות את הרזומה העשיר של בן-זאב, החל מסוף שנות ה-70 ועד כיום: מעבר להיותו בעל תואר ראשון במוסיקה קלאסית מבית הספר הגבוה למוסיקה בניו יורק (Manhatten School Of Music NY) הוא השתתף ומשתתף באינספור הקלטות, מופעים ופרויקטים, הן כבסיסט, קונטרבסיסט, גיטריסט ופסנתרן והן כמנהל מוסיקלי, מעבד ומלחין שהופיע ברחבי העולם בהצלחה.
"תראה, אני יכול לכתוב ספר על ההרפתקאות המוסיקליות שחוויתי אבל אם אני חושב על זה, התמזל מזלי ללמוד במקומות מדהימים עם מורים מעולים, מהארץ ומחו"ל, שהולכים איתי לאורך כל הדרך. כך למשל אלי מגן, או כל מורה אחר שנתנו לי הרבה מאד השראה מלבד הפן הטכני אלא היו מנטורים גם מבחינה מנטלית, כאלה שידעו להרים אותך ולתת השראה מוסיקלית בונה".
עם אילו כלים מעשיים אתה ניגש לנגן יצירה?
"כשאני ניגש לנגן יצירה אני שואל את עצמי שתי שאלות: השאלה הראשונה היא 'מה', כלומר להבין באיזו יצירה מדובר, מהו התוכן והמורכבות הטבועה בה. השאלה השנייה והאינסופית זה ה-'איך', שאלה שמשתכללת כל הזמן".
מה השתנה בתעשיית המוסיקה ב-45 השנים במהלכן אתה מוסיקאי פעיל?
"בתור נגן, כשאני התחלתי לעבוד, לא יכולת לעבוד בכלל אם לא היית קורא מצוין תווים. היום זה לא מהווה קריטריון בכלל".
זה טוב או רע?
"אני לא יודע, עבדתי בכל השיטות. בכל מקרה נדרש ממך כישרון ושיטתיות. אני זוכר את הפעם הראשונה בה הגעתי להקליט עם מיקי גבריאלוב, שהערצתי, והייתה לי מן מחשבה שהוא יגיד לי אילו אקורדים צריך לנגן ושנבנה את התווים ביחד. אבל הוא הביא לי דפים מסודרים עם אקורדים ואמר לי: 'זה מה שחשבתי שננגן, אבל אם יש לך רעיונות ודברים שאתה רוצה לשנות – תרגיש חופשי ואז נחליט'. אבל לעומת זאת עבדתי עם משה וילנסקי או אריה לבנון ואם היית מאלתר בחצי תו הם היו יכולים 'להרוג' אותך.
להבדילף יש אמנים, למשל עמיר בניון, שיודע לשיר בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע אבל הוא לא יודע איך לקרוא לתווים האלה. לי אישית, בתור מוסיקאי, זה יותר יעיל לדעת לקרוא תווים וחוסך זמן. אני מאמין ביעילות".
מה הטיפ שהיית נותן למוסיקאי בתחילת דרכו?
"שלא יתעצל ולא יעשה קיצורי דרך אלא ישאף גבוה. בדרך כלל היום הרבה מאד נגנים לומדים קלישאות מנגן אחר, שזה חשוב, אבל זה לא אמור להיות הבסיס העיקרי. צריך להשקיע הרבה זמן ביכולות על מנת להיות יותר מגוון. כך אפשר לנגן בהרבה סגנונות".
מה החשיבות של עילם ואיגוד המוסיקאים בעיניך?
"קודם כל זה חשוב מאד כי זה מאפשר לנגנים ולמוסיקאים לקבל את התשלום על העבודה שלהם וזה משהו משמעותי. לגבי איגוד המוסיקאים, אני חושב שפעם הוא היה חזק הרבה יותר אבל היום, כשיש יותר ויותר מפיקים שמנסים לנצל ומוסיקאים עצמאיים שפחות נמצאים במטרייה של האיגוד, יש יותר ניצול. לי אישית יש רעיונות טובים לייעול פעילויות האיגוד ואני חושב שלאיגוד יש חשיבות רבה, אך הוא צריך לחזק את כוחו יותר".