בשנת 1976, מיד עם שחרורו מלהקת גייסות השריון, הצטרף המוסיקאי, הפסנתרן והקלידן עדי רנרט לעבודה המשמעותית הראשונה שלו באזרחות: פסנתרן באלבומו ובמופעו המוצלח של יוסי בנאי – "מאזן האהבות". בהרבה מובנים הסיפתח הזה פתח לו את הצוהר לעולם המוסיקה הפופולרית שהוא הפך לאחד מאבני הדרך שלו.
"לעבוד עם יוסי הייתה חוויה אדירה לא רק מבחינת הצד המוסיקלי שהיה יפה אלא מבחינת האישיות, ההומור והאנושיות של יוסי", מספר רנרט. "לפגוש את יוסי ואת הבמאי של המופע, ניסים אלוני, ולבלות עם שני ענקי התרבות האלה הייתה זכות גדולה ופנטסטית שהשפיעה עליי מאד".
ההצלחה בעבודה עם בנאי סימנה אותו כמוסיקאי עולה, כשבשנת 1977 מצא עצמו כחלק מאחד ההרכבים המפוספסים (בזמן אמת) והמשפיעים (בטווח הארוך) בסצנת הרוק והג'אז המקומית – "ששת".
"ששת" היה הרכב שהקים שם טוב לוי, אז מוסיקאי בעל שם, כשמלבד הבסיסט הוותיק והמוערך שמוליק ארוך, מנה בעיקר צעירים אלמוניים ומשוחררים טריים מלהקות צבאיות: הזמרת והגיטריסטית יהודית רביץ, הגיטריסט שמוליק בודגוב, המתופף איקי לוי ורנרט, הפעם כקלידן.
במשך שישה חודשים גיבש ההרכב תכנית אך כיוון שהמוסיקה שלו הייתה מתקדמת ומורכבת ביחס למפה המוסיקלית דאז, התקשו המפיקים לשווק אותו – וההרכב התפרק. עם זאת, אחרי פיזורו, התכנסו חבריו להקליט אלבום, שהפך במרוצת השנים לאחד האלבומים המשפיעים במוסיקה הישראלית.
"העבודה עם להקת 'ששת' הייתה חוויה מכוננת עבורי", אומר רנרט. "הייתי צעיר בתחילת הדרך וזה אומר לעבוד כלהקה במשך שנה ללא רווח אלא רק בשביל המוסיקה, ובמקביל להיות במגע עם מוסיקאי גדול כמו שם טוב לוי שהיה אז לדעתי בשיא כוחו. יחד עם 'ששת' ניגנתי גם באותה תקופה עם מתי כספי, בית ספר מטורף לכשעצמו. כל אלה פתחו לי את הצוהר לקריירה".
למעשה, מאז סוף שנות ה-70 ועד היום רנרט פילס את דרכו בדרך להיותו מוסיקאי ומעבד מבוקש, שעבד בכמה מנקודות הציון המשמעותיות בפסקול המקומי: הוא ניגן באלבומו של אריק איינשטיין "אוהב להיות בבית"; ניגן באלבומה השני של הראלה בר – "קשה בלילה"; עיבד את שירי אלבומו של משה בקר – "חפצים אישיים – שירי נעמי שמר"; עיבד את שירי אלבומו המצליח של שלמה ארצי – "חום יולי אוגוסט" וכן את אלבומו הבא של ארצי – "כרטיס ללונה פארק"; עיבד את אלבומו של אושיק לוי – "בקצה ילדות"; והפיק מוסיקלית את אלבומה של גלי עטרי – "גלידה" וכן את אלבומו של גידי גוב – "ריקוד ירח".
במקביל הלחין לאורך השנים מספר פסקולי סרטים, בהם: "שדות ירוקים", "מאחורי הסורגים 2", "קופסה שחורה", "ז'נטילה" וכן הפיק מוסיקלית את תכנית האירוח המצליח "לילה גוב", שגם לוותה באלבומים מצליחים.
גולת הכותרת עבורו הוא אלבומו הראשון – "פעמון" בו אירח זמרים שונים שביצעו שירים שהלחין, צעד שלקח לו 35 שנות קריירה להוציא לפועל. בימים אלה ממשיך רנרט לנגן, להפיק, ליצור ולהופיע ובין הקלטות באולפן להופעות במועדוני ג'אז, תפסנו איתו שיחה צפופה.
מתי החל הרומן שלך עם מוסיקה?
"האמת היא שכילד כבר הולכתי לכיוון של פסנתר, ותוך כדי זה גם נמשכתי לזה. בגיל 6 כבר התחלתי ללמוד לנגן מוסיקה קלאסית על פסנתר, מעין אמביציה של אבא שלי, וגיליתי כישרון כילד יותר קטן והוריי 'קפצו על המציאה'. זה לא משהו שבחרתי אלא אהבתי את זה. תמיד אהבתי להתיישב ליד הפסנתר ולאלתר מנגינות ב'פרי סטייל'. זה היה הכיף שלי. עד היום".
במה השתנה היחס שלך לאיך שאתה ניגש לנגן יצירה לאורך השנים?
"השתנה משהו נורא יסודי דווקא במקום הפיזי, במקום של הגוף. לבוא לנגן יצירה ממקום משוחרר יותר, לא לאמץ מה שלא צריך להתאמץ. גיליתי שאני מאמץ את הכתפיים שלא לצורך אז לבוא משוחרר יותר. מבחינת היחס שלי לכלי, מין גילוי מחודש של היסודות המוסיקליים במובן של להוציא צליל, למצוא איזון של הצליל, לא כל כך בצורה שכלתנית אלא בצורה פיזית לגשת ליצירה וליצור קשר אינטימי עם הפסנתר. לתת להרגשה הרגעית לקבוע מה יהיה".
מה אתה עושה בימים אלה?
"יש לי מופע דואט עם אלי מגן שהוא קונטרבסיסט וזמר עילאי והעבודה איתו היא מין חלום מוסיקלי שמתגשם; אני מנגן ג'אז בלהקה שנקראת 'Isolation Band' שייסד חברי עמוס הדני ואנחנו מופיעים במועדוני הג'אז השונים; ובמקביל אני מפיק ומעבד פה ושם לאמנים פחות ידועים. יוצא לי לנגן גם עם אמנים פחות מיינסטרימיים כמו אפרת בן-צור ויהוא ירון. הם מאד מיוחדים".
מעניין אותך לנגן עם שמות גדולים או יותר אכפת לך מהמוסיקה?
"יותר אכפת לי מהמוסיקה, אני מודה, אבל לא תמיד זה מתנגד. למשל עם גידי גוב יצא לי לעבוד על האלבום והמופע 'ריקוד ירח' וגם לנהל מוסיקלית את תכניתו 'לילה גוב' והייתה לי יד חופשית בכך. אבל אני אוהב לעבוד עם אמנים מיוחדים וייחודיים שיש להם משהו אחר ומאד ספציפי משלהם".
מהם שיאי הקריירה מבחינתך?
"יש כמה: האלבום שלי 'פעמון' (2010), שמעצם זה שזה אלבום מוסיקה שלי ולא יצא לי הרבה להוציא מוסיקה שלי אז הוא אלבום שמאד נוגע לליבי; האלבום 'ריקוד ירח' עם גידי הוא סוג של אבן דרך בקריירה; אבן דרך נוספת עבורי זהו ערב חד פעמי שעשיתי עם יהודית רביץ בשנת 1993 בפסטיבל הג'אז. שם הרגשתי שמיציתי הרבה ממה שאני רוצה להשיג ממוסיקה. היא נתנה שם ביצוע מופלא, כך שבהחלט זה גם סוג של פסגה".
יש תכנון להוציא אלבום נוסף מיצירותיך?
"קשה לי עם הנושא הזה אבל יש לי אלבום ש'יושב אצלי בלוע', שירים שכל הנושא שלהם הוא פרידה וסוף מכל מיני צורות".
מלנכולי משהו.
"עצוב בהחלט אבל כל המוסיקה בעולם עוסקת בתחילת וסוף הרומן, אני לא מחדש פה שום דבר, אבל יש לי ללא ספק נטייה למלנכוליה. זה אלבום שאני צריך לשנס מותניים ולהפיק אותו אבל קשה לי להפיק לעצמי דברים, לעומת הפקות לאחרים".
מה החשיבות של איגוד המוסיקאים ועילם עבורך?
"יש להם חשיבות אדירה, במיוחד במציאות כל כך קפיטליסטית כמו זו שאנו חיים בה שיש ניצול עצום וכל שמירה על זכויות הנגנים היא חשובה. הנגנים אלולא החוליה החזקה במערכת אבל החוליה שאי אפשר בלעדיה. יש הרבה ניצול בשוק הזה, כאשר חברות הפקה לא רוצות לשלם מה שמגיע ולציית לאיזשהו מחירון ולכן זה חשוב מאי פעם לדעתי שיש איגוד. עילם משמעותי גם כי לקבל תמלוגים על נגינה זה דבר אדיר שנותן רווח כספי על השתתפות ביצירה כנגן שזה נהדר, מה עוד שהרבה פעמים הנגנים תורמים המון בצורה שאנשים לא מודעים לה".
