יליד הארץ, יוצר באמריקה: המוסיקאי מישה סגל, מעמודי התווך של הרוק והג'אז הישראלי בשנות ה-60 וה-70, בראיון מיוחד בקו ישראל-ארה"ב
מישה סגל, המתגורר זה שנים רבות בלוס אנג'לס ומטפח קריירה בינלאומית ענפה (אך מקפיד לשמור גם על קשר אמנותי עם היוצרים הישראלים) היה לראשונים בפסקול המקומי שמיזגו בין סגנונות הג'אז, הקלאסי, הפופ והרוקנ'רול בשנותיה הראשונות של המדינה, כשעדיין לא ידעו לעכל זאת.
מי שנולד וגדל בחיפה ושירת בתזמורת חיל אוויר, חתום, כמלחין וכמעבד, על כמה מהיצירות פורצות הדרך ברוק המקומי, דוגמת "פוזי" (אריק איינשטיין), אלבומם היחיד של השלושרים, פסקולי סרטים ("חסמבה ונערי ההפקר", "ז'אקו והיצאניות", "החולמים") ופרויקטים עליהם עבד עם מיטב האמנים, כמו חוה אלברשטיין, רותי נבון, יוני נמרי, אלי מגן, סוזן ופראן ועוד.
כזמר אף הקליט מספר שירים בעצמו ("שיר החרדל" עם שלישיית מישה סגל, קאברים לביטלס {"מתי" ו"בחזרה ל-USSR"}) והלחין שירים שהפכו לקלאסיקות, בראשם "עד סוף הקיץ", "יליד הארץ", "קולות" ו"ציפור שנייה".
לאחר שסיים את לימודיו במכללת ברקלי למוזיקה ב-1976 נשאר בארה"ב ויצר (ועדיין יוצר) מוסיקה לסדרות וסרטים אמריקאיים רבים שזיכו אותו בפרסים (בראשם פרס האמי היוקרתי), המשיך לעבוד על פרויקטים ישראלים ואף הוציא מספר תקליטים בסגנון ג'אז-רוק אינסטרומנטלי.
סגל נחשב לאחד מעמודי התווך של הג'אז והפופ-רוק הישראלי ולאחד המוסיקאים הישראלים המצליחים והידועים ביותר בעולם.
מה הקו המנחה אותך כמוסיקאי כשאתה ניגש לעבוד על יצירה?
"אם זו יצירה שלי, או פרויקט של עצמי, זה פשוט עניין של מה מפרה אותי באותו יום או רגע. אם זה פרויקט כמו סרט או שיר, אז יש שיחות עם האמן/ית או הבמאי/ית ותלוי בצורך המקצועי. אין לי שום קוים מנחים אחרים. המחשב באולפן שלי פועל 24/7 (אני לעולם לא סוגר אותו) ומוכן לכל פעולה בכל זמן".
מה, לדעתך, הדבר העיקרי שהשתנה בתעשיית המוסיקה לאורך השנים?
"כל דור לומד מהדור הקודם ומתקדם, בעיקר טכנית. שחקני טניס של היום מאומנים הרבה יותר לעומק ורקטות הטניס של היום בנויות על טכנולוגיות שאי אפשר היה לחלום עליהן לפני 50 שנה. כשצ׳יק קוראה הופיע פתאום עם כל החידושים והטכניקה המדהימה שלו, הוא היה אחד ויחיד במינו. היום כמעט כל תלמיד ב'ברקלי' או 'רימון', מכיר את הטכניקות האלה, ההרמוניות האלה וכו׳. דברים זזים קדימה כל הזמן.
מה שכן, המחיר הוא שבהרבה מקרים, וזה מאד ברור במוסיקה קלאסית למשל, הטכניקה מושלמת ומדהימה אבל קצת נגינה מהנשמה, מהעומק, ומהטוהר הולכת לאיבוד. בפופ כל כך התרגלנו להשתמש במכשירים בעצמנו, לבד באולפן, עם אוטו טיון, קוואנטייז ופלאגינים, שהרבה מהנשמה הלכה לאיבוד. האינטראקציה בין נגנים, התרבות של עשיית מוסיקה ביחד – נאבדה קצת. זה בגדול. היתרון הוא שיש להרבה אמנים יכולת היום להפיק ולהוציא דברים בעצמם, מה שלא היה המצב בדורות הקודמים".
לאורך הקריירה צברת הישגים רבים בארץ ובחו"ל, מבין הרפרטואר העשיר – מהן אבני הדרך המרגשים ביותר בקריירה שלך בעיניך?
"בארץ כל הקריירה שלי הייתה אבן דרך אחת מאסיבית ומרגשת. ידעתי שקרה משהו מיוחד בחיי, דבר נדיר שאף פעם לא לקחתי אותו כמובן מאליו. אבני הדרך הגדולות היו העבודה עם חווה אלברשטיין, אריק איינשטיין ואהוד מנור. בארה”ב הפגישה והעבודה עם טאו מאסרו שהיה המפיק של מיילס דייוויס, ההפקה של לותר ואנדרוס, העבודה האינטימית עם ברי גורדי וסמוקי רובינסון ב'מוטאון', העבודה על פסקול הסרט 'פאנטום האופרה', פרס ה"אמי" בו זכיתי על מוסיקה שכתבתי לסדרת טלוויזיה של רשת ABC, הסולו של צ׳יק קוריאה ושל פרדי האברד על הדיסק שלי. טוב, היו הרבה אבנים. גם הפגישה שלי עם ג׳ורג׳ מרטין, המפיק האגדי של הביטלס, וההליכה איתו להקלטה באולפני אבי רואד הייתה חלום כשלעצמו".
מה אתה עושה בימים אלו?
"כותב מוסיקה לסרטים, ממשיך להפיק מפעם לפעם ולהוציא פרויקטים של עצמי. בעיקר פיתחתי לאחרונה (הקורונה עזרה בזה) כמה תסריטים, שמהם כתבתי שניים, שאני עובד על להביא אותם לידי הפקה".
כאחד מעמודי התווך של הרוק, הג'אז והפופ בישראל, מה אתה חושב על מעמדה של ישראל כיום בתחומים אלו?
"האמת היא שישראל לא זקוקה לסטייטמנט ממני. ישראל היא כיום מעצמת בידור עולמית, עם סדרות בנטפליקס, עם הצלחות כמו גל גדות, עם הישגים באירוויזיון והפקות בכל מקום בעולם. ישראל מאוד מוערכת, ולי, כראשון שהגיע להוליווד ועשה כאן דברים, אין מה להגיד חוץ מזה שאני גאה בהישגים האלה ובעמדה של ישראל בעולם כולו".
מה החשיבות של איגוד המוסיקאים ועילם בעיניך?
"זה מוסד אדיר. לא ידעתי עליו עד לפני כמה שנים. יוסי פפו לוי המתופף סיפר לי עליהם. יצרתי איתם קשר והאמת היא שנדהמתי לרוחב מעומק הפעילות שלהם. ברור שללא נגנים לא היו קיימים אחוז ענק של הקלטות ובוודאי שהופעות. תמיד חשבתי שנגנים (וזה נכון גם בארה”ב) לא מוערכים מספיק. אז יש מוסד שדואג לתת להם הכרה מעשית, בתשלום על עבודתם החשובה. כל הכבוד לדני גוטפריד וליוסי מנחם היקרים".
