היוצר והזמר מיכה ביטון, מוסיקאי המלווה את סצנת המוסיקה המקומית מאז שנות ה-80 ונחשב לאחד החלוצים של שילוב בין מוסיקה מזרחית למוסיקה מערבית – הוציא בימים אלה את ספרו האוטוביוגרפי הראשון – "הצד המואר – בדרך אל עצמי" (בהוצאת סטימצקי).
הספר החדש כולל שירה, סיפורים וגם ברקוד עם קישורים לצפייה והאזנה לשירים שמלווים את הקריירה של ביטון, 57, כולל שיר חדש, “בדרך אל עצמי", שאותו הוא מבצע עם לאה שבת. “זה ספר יחיד מסוגו, אין עוד כזה בעולם", אומר ביטון.
“הרעיון לספר בא מהקהל. שנים אני מופיע, שר ומספר את סיפורי. אנשים רצו לא רק לרכוש את האלבומים, אלא גם לחזור לסיפורים ולשמוע עוד סיפורים. אתה לא יכול לספר הכל בהופעה אחת, ומכאן נולד הבסיס הרעיוני לספר. לקח לרעיון זמן להבשיל כי היה חשוב לי לא לוותר על המקום שלי כמוסיקאי וככותב שירים. לכן לקחתי לעצמי שנה לכתוב את הספר".
בספר חוזר ביטון אל שורשיו: החל מעלייתם של הוריו ממרוקו לישראל, הנעורים בשדרות, עידודיו של אביו אותו בהגשמת הפוטנציאל המוסיקלי, פטירתו הפתאומית של אביו בהיותו בן 9 והחיים במשפחת אמנה אצל המשוררת גלילה רון פדר-עמית בביתה בירושלים (והיותו השראה לספרה המיתולוגי "אל עצמי"), החיים בקיבוץ נצר סירני בו קיבל את הגיטרה הראשונה ויצר שיריו הראשונים עד להקמת הלהקה הראשונה – "מייקל ביט", שהופיעה ברחבי הארץ עם קאברים לשירי רוק לועזיים.
בשנת 1994 הקים עם חבריו אורי ראובן, יוסי אנקרי ודוד אדרי את להקת “טאנארא". “צירפתי את חיים אוליאל שיהיה המפיק המוסיקלי של הלהקה, יצא האלבום הראשון והיחיד שלנו וזו הייתה הפריצה הגדולה שלי", הוא אומר. “הרגשתי שההשפעות של הבית המרוקאי וההשפעות מגלילה נכנסו לתוך היצירה שלי. היינו מהראשונים להביא את הרוק האתני לאוזניים הישראליות".
ביטון מוסיף: "זו הייתה תקופה משוגעת: פתאום התחילו להזמין אותנו להתארח בתוכניות טלוויזיה ורדיו, מעריצים ביקשו חתימות, הופעות בבמות הכי גדולות – זה היה מרגש. אבל עם כל ההצלחה היה קשה לשמור על ההרכב כי אני הייתי הנשוי היחיד והייתי צריך לפרנס את המשפחה, ושאר חברי הלהקה היו רווקים. אז הייתי צריך לוותר על הלהקה ויצאתי לדרך עצמאית".
בשנת 2005 הוציא ביטון את אלבום הסולו הראשון שלו “נוסע בזמן", ומאז הוציא עוד ארבעה אלבומים – הצד המואר", “נשימה עמוקה", “כמו מים" ו"מיכה ביטון LIVE".
אתה מתגורר בנתיב העשרה בשלושים השנים האחרונות, לא חשבת לעזוב לנוכח האיום הביטחוני?
“לא. אני ואשתי נעמה בנינו את הבית שלנו עוד לפני שזה הפך למקום מסוכן, ואני לא חושב שלברוח זה פתרון לבעיה. אני חושב שאנחנו, כעם, צריכים להיאחז בשורשים שלנו. אני אוהב את המקום הזה ואת הקהילה. זה מקום שאני שואב ממנו המון השראה".
קראת לספר “הצד המואר". אתה אופטימי גם בחיים?
“כל הזמן. אני מאמין שבכל מקום שאתה עובר בו – אתה צריך למצוא את האור שבו, גם בחוויות הקשות והטראגיות שאתה עובר. אתה צריך להבין שלא סתם אתה עובר את מה שאתה עובר".
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“במקביל לספר, יוצא בקרוב אלבום חדש שנקרא ‘בדרך אל עצמי’. שיר הנושא, סנונית ראשונה מתוכו, יצא ב־12 ביוני. באלבום יתארחו אמנים נוספים. השיר השני שיצא מהאלבום, ‘מחכים לנס’, יהיה שיתוף פעולה שלי עם חמי רודנר, ויש עוד שיתופי פעולה מרגשים".
מה החשיבות של איגוד המוסיקאים ועילם בעיניך?
״מוסיקאים חיים מעשייתם ונגינתם. בכל פעם שמגיע שכר מתמלוגים, זה כמו אוויר לנשימה. אין יותר חשוב מלהגן ולדאוג לתמלוגים של המוסיקאים!!״.
