מזה כ-40 שנים שעו"ד דני גוטפריד, ממוסיקאי הג'אז הוותיקים, המשפיעים, המוערכים והחלוציים בישראל ומשגריריו הבולטים של ז'אנר זה במחוזותינו (ומחוצה להם) מכהן בתפקיד יו"ר איגוד המוסיקאים הישראלי ומנכ"ל "עילם", עמותת התמלוגים של מוסיקאי ישראל.

החל מכניסתו לתפקיד יו"ר האיגוד (שהוא נמנה עם מייסדיו) דאג גוטפריד לעצב, למנף ולבסס את מעמדו של איגוד המוסיקאים כאיגוד בולט וחשוב עבור המוסיקאים הישראלים, ונאבק, מאז ועד היום למען רווחתם הכלכלית והאמנותית של ציבור המוסיקאים בארצנו.

באמצע שנות ה-80 הקים במסגרת תפקידו גם את עמותת "עילם", הדואגת לאסוף ולחלק למוסיקאים תמלוגים עבור ביצועים שהקליטו ושנעשה בהם שימוש במסגרת שידורי רדיו וטלוויזיה, כמו גם עבור השמעות בעסקים, בבתי מלון, אולמי שמחות ועוד – צעד שהוגדר כפורץ דרך בתעשיית התרבות המקומית. 

בימים אלה עוזב גוטפריד (82) את תפקידו כמנכ"ל "עילם" ומי שנכנס לתפקיד במקומו הוא אדיר וישניה, הנמצא בימים אלה בתהליכי חפיפה לתפקיד החדש.

דני, איך התגלגלת לנהל את איגוד המוסיקאים הישראלי ו"עילם"?

"נמניתי עם מקימי איגוד המוסיקאים בשנת 1974. עד אותה נקודה, המוסיקאים העצמאים בישראל היו חלק מאיגוד המוסיקאים של ההסתדרות ולא היו מרוצים מהטיפול בענייניהם. אני זוכר שהתארגנה אסיפה של המוסיקאים העצמאיים במועדון "בר-ברים" בתל אביב ושם הוחלט שחייבים להקים איגוד שיטפל בענייניהם של המוסיקאים העצמאים. כיוון שהייתי עורך הדין היחידי בין המוסיקאים העצמאים דאז, ביקשו ממני להכין בהתנדבות את המסגרת המשפטית. עשיתי זאת, ומאז הכל היסטוריה. האיגוד הוקם ונוהל על-ידי מוסיקאי שנבחר באותו מעמד לתפקיד.

בשנת 1978 פנו אלי חברי האיגוד וביקשו שאקבל על עצמי את תפקיד היו"ר. הייתי באותו זמן עו"ד שותף במשרד עורכי דין ובו עבדתי בשעות היום, כשבלילות הופעתי כפסנתרן מקצועי. הסכמתי לקבל את התפקיד וכיהנתי בו במשך 4 שנים בהתנדבות. בהמשך, בשל העובדה כי העיסוק הלך וגדל ודרש את מרבית זמן עבודתי במשרד עורכי הדין שניהלתי עם שותפי, נכנסתי לעיסוק באיגוד במשרה מלאה ובשכר. התחלנו להפעיל את העניינים באינטנסיביות והאיגוד החל לצבור כוח".

כיצד נראה האיגוד בשנותיו הראשונות?

"בשנתו הראשונה היו חברים באיגוד רק כמה עשרות מוסיקאים, אך בהמשך ועם השנים הצטרפו עוד ועוד מוסיקאים. בשנות ה80 כבר הגענו ליותר מ-100 חברים, ובתוכם כל המוסיקאים החשובים והמרכזיים שפעלו בישראל בתחום ההופעות, תיאטרון, רדיו וטלוויזיה. בשנות ה-80 וה-90 צבר האיגוד כוח רב, עד למצב בו אי אפשר היה לקיים אף הפקה, הצגה, פסטיבל או תכנית רדיו וטלוויזיה בלי שיהיה הסכם חתום בין האיגוד למפיקים.

המוסיקאים שמרו בקפידה על תעריפי האיגוד, תוך שמירה ביניהם על סולידריות. ככלל, היתה משמעת. כל החברים הקפידו לדרוש בכל עבודה את המחיר שקבע האיגוד, פרט למקרים בודדים פה ושם של חבר איגוד שהפר את הכללים, אז מיד היו יתר החברים מדווחים עליו לאיגוד והיו ננקטים כנגדו צעדים. בעיות של התרופפות הסולידריות והמשמעת האיגודית בין המוסיקאים התחילו הרבה יותר מאוחר. כאשר מספר המוסיקאים בשוק גדל נכנסו הרבה מוסיקאים צעירים, שבאופן טבעי רצו לעבוד ובכדי להכנס לשוק הציעו את עצמם במחירים זולים מהתעריפון.  

חשוב לציין שבשנים ההם היה לי מההתחלה שותף לעשייה, המלחין והמנצח אריה לבנון, לו היה ותק בניהול איגוד המוסיקאים של ההסתדרות הכללית ולמדתי ממנו הרבה. שנינו ביחד היינו מנהלים את כל המשאים המתנים מול הגופים השונים ופועלים למען המוסיקאים".

מה הקושי העיקרי בתפקידך?

"כמו שאמרתי – ככל שנכנסו יותר מוסיקאים לשדה העבודה הלכה ונשחקה הסולידריות והופיע תהליך של שחיקת מחירים ותחרות בין הנגנים. לחבר'ה הצעירים היה קשה להבין שבהורדת מחירים הם בעצם כורתים את הענף עליו הם יושבים. תעריפון האיגוד נקבע  עבור הנגנים המקצועיים והם – אכן דאגו לשמור עליו, אבל המוסיקאים הצעירים הסכימו, כאמור, לעבוד במחירים פחותים וכל מעסיק שהיה מוכן ויכול להסתפק בחבר'ה צעירים – שאמנם היו לא מוכרים וחסרי נסיון, אבל היו ביניהם נגנים מוכשרים, העסיק אותם במחירים נמוכים. כך, בתהליך איטי אבל המשכי, המציאות הזו החלה להזיק לאיגוד ולתפקודו, כשצעדי הפעלת סמכות נעשו קשים יותר.

גם ההתקדמות הטכנולוגית שהגיעה לעולם המוסיקה יצרה בעיות. לדוגמה, במופעי החנוכה המוכרים לכולנו, נהגו מאז ומתמיד לשכור נגנים ולשלם להם לפי תעריף האיגוד. יום אחד הגיע מפיק שהחליט לחסוך ולהשתמש בפלייבק במקום במוסיקאים חיים. לצורך זה הוא היה צריך להקליט את הליווי לכל השירים שנכללו בהפקה שלו. בתגובה, אסר האיגוד על המוסיקאים להשתתף בהקלטות, אלא אם כן המפיק ישלם להם כפל המחיר להקלטה, ובנוסף ישלם גם פיצוי כספי מוסכם לאיגוד. גם כאן, עם הזמן היו נגנים שהפרו את המשמעת וביצעו את ההקלטות. הם קיבלו אמנם תשלום עבור ההקלטה, אבל איבדו במקביל את העבודה בכל ההצגות של ההפקה.

דוגמה נוספת היא המאבק שלנו שלא להביא באופן חופשי לישראל נגנים מחו"ל, שיעבדו כאן במקום נגנים מקומיים. משרד הפנים שיתף איתנו פעולה בנושא זה, ואכן לא היה ניתן ללא אישורנו לייבא ארצה נגנים מחו"ל.

עם הזמן התרחב תחום הפעילות של האיגוד והתחלנו לייצג לא רק מוסיקאים עצמאים, אלא גם תזמורות סימפוניות במשאים ומתנים קיבוציים אל מול מעסיקיהם.

דבר נוסף שעשינו היה להקים קרן למען מוסיקאים במצוקה, שפעלה באיגוד במשך כל השנים. ועדה המטפלת בנושא דאגה למתן בסתר למוסיקאים שנקלעו מצוקה או מחלה קשה ולמתן הלוואות לנגנים נצרכים. בהחלט ניתן להגיד שבמהלך השנים סייענו ללא מעט מוסיקאים.

דאגנו גם לאפשר למוסיקאים ביטוחים מיוחדים ש"נתפרו" בדיוק לצרכיהם למקרים של תאונות שגרמו לאבדן יכולת עבודה זמני או קבוע וכן לביטוחים לכלי הנגינה והכל – במחירים ייעודיים לחברי האיגוד".

מה היו ההישגים הבולטים שקצרת במהלך שנותיך כיו"ר האיגוד?

"עד לשנת 1984 לא היה בארץ חוק השומר על זכויות המבצעים. המוסיקאים לא קיבלו כלום על זה שהשמיעו את הקלטותיהם ברדיו ובטלוויזיה. האיגוד הפעיל לחצים פוליטיים על משרד המשפטים בכדי שיקדם חקיקה של חוק זכויות מבצעים, בדומה לחוקים כאלו שהיו קיימים במדינות המערב עוד משנת 1962. אחרי מאמצים כבירים, בשנת 1984 נכנס החוק בישראל לתוקף. ברגע שזה קרה, הבנו שצריך להתארגן ולהקים גוף שיגבה את התמלוגים עבור המוסיקאים והקמנו את 'עילם', שמאז הקמתה חילקה למוסיקאי ישראל יותר מ- 350 מיליון שקלים!

עם פרוץ מגיפת הקורונה, התגייסה עילם לעזרת מוסיקאים במצוקה והעניקה למוסיקאים רבים מקדמות על חשבון תמלוגיהם באופן שהקל על מצוקתם הכלכלית.

בנוסף, האיגוד ועילם חיזקו את מעמדם החברתי והכלכלי של מוסיקאי ישראל על המפה כגוף מאורגן. כיום, כאשר גורם כלשהו – ערוץ טלוויזיה, תחנת רדיו, בתי מלון, אולמי שמחות וכדומה רוצים לקיים פעילות כלשהיא ולהשתמש במוסיקה – הם מחויבים לשלם לעילם תמלוגים עבור השימוש שהם עושים בזכויות המבצעים של המוסיקאים".

עד כמה העובדה שהינך מוסיקאי בעצמך תרמה לך להבין יותר טוב את צרכי המוסיקאים?

"התחלתי בנגינה בפסנתר בגיל 4. בגיל 18 סיימתי את לימודי באקדמיה למוסיקה בתל אביב והגעתי ללימודי כלכלה ומשפטים באוניברסיטה בירושלים, אחרי שירות בתזמורת חיל האוויר. מאז ומתמיד הייתי מעורה בחיי המוסיקה בישראל ולתחום הנגינה ב'חלטורות' הגעתי בעת שירותי בתזמורת חיל האוויר. בתקופה ההיא לא פעלו בשוק הרבה מוסיקאים. היינו מבלים בקפה 'נגה' בתל אביב, לשם הגיע יום-יום בצהריים כל מי שעבד בחלטורות, משהו כמו 80-60 מוסיקאים לכל היותר .משם היו יוצאים לעבודה בחתונות, נשפים וכל מה שתרצה. הכל היה חברי, כמעט משפחתי ומצומצם מבחינת כמות המוסיקאים. כבר אז הכרתי את השוק ואת מה שקורה. כשעליתי לירושלים ללמוד התחלתי לעבוד לפרנסתי כסטודנט במועדוני לילה, בחתונות ובאירועים. הידע והנסיון שצברתי בשטח שימש לי יתרון כשנכנסתי לתפקיד היו"ר, כי כל המוסיקאים היו חברים שלי. אוסיף גם את העובדה שצברתי תארים במשפטים וכלכלה, שגם היא עמדה לזכותי בעבודתי כיו"ר האיגוד.

חשוב לציין כי בשנת 1984 הצטרף האיגוד שלנו לפדרציה הבינלאומית של איגודי המוסיקאים – FIM.  זוהי פדרציה המאגדת כ-80 איגודי מוסיקאים מכל רחבי העולם וביניהם כל האיגודים החשובים והגדולים כמו האיגודי האמריקאי- קנדי, האנגלי, הצרפתי, הגרמני וכו'. השתתפתי בדיונים בכנסים שקיים הארגון ובשנת 1990 נבחרתי לשמש במסגרתו כחבר בוועד המנהל של FIM, תפקיד בו אני ממשיך לכהן בכבוד עד היום, מזה למעלה מ-30 שנה. החברות בפדרציה איפשרה לאיגוד לסייע לנגנים ישראלים שיצאו לעבוד בחו"ל, בעיקר בארה"ב".

מה דעתך על טיפול הממשלה בנושא התרבות?

"לצערנו התרבות אינה בראש מעייניה של הממשלה, במיוחד עכשיו, כשאנחנו בתקופת הקורונה. תקציבי התרבות במדינת ישראל נמוכים מאד ביחס לעולם. צריך שאחוז אחד מהתקציב השנתי של המדינה יוקדש לתרבות, זהו האחוז הנהוג בצרפת שהיא ארץ תרבות. כל השנים נאבקנו על הדברים האלה ולאט לאט התקציבים אמנם גדלו, אבל עד היום תקציב התרבות נמוך מאד בהשוואה לארצות אירופאיות ועומד על סדר גודל של 0.01%. אז נכון, אי אפשר להגיד שישראל לא מטפלת בכלל בתרבות, אבל מצד שני היא לא מקדישה לדבר מספיק משאבים. המוסיקאים במדינה רצים אחרי הפרנסה ולראיה, בתקופת הקורונה בה היו בין הראשונים שמצאו עצמם ללא עבודה".

משבר הקורונה יצר עומס של פניות של מוסיקאים לעזרה מהאיגוד?

"אכן מוסיקאים רבים נשארו בלי עבודה. נגנים שעבדו שנים כמלווים של זמרים מפורסמים וגם כאלו מופיעים כמעט כל יום, מצאו את עצמם פתאום בבית ללא פרנסה וזה היה קשה מאד. ניסינו ללכת לכנסת ולצעוק, ובסוף נכנסו הנגנים למסגרות הסיוע שניתנו לעובדים עצמאיים. ניסינו לעזור כמה שיכולנו, וכמו שהזכרתי – במיוחד 'עילם' העניקה מקדמות על חשבון התמלוגים ועזרנו ככל האפשר, אבל זה בלתי אפשרי לעזור לכולם".

מרגיש שהשגת את כל מטרותיך במסגרת תקופת כהונתך באיגוד?

"אף פעם אי אפשר להשיג את כל המטרות, אבל אתה צריך לחיות עם המציאות. עשיתי למען המוסיקאים עשרות שנים והבאים אחריי צריכים להמשיך ולהשתדל לעשות כל מה שאפשר עבור ציבור המוסיקאים בישראל. אני פורש עם הרגשת סיפוק על תרומתי".

מה חשיבות האיגוד כיום?

"החשיבות של האיגוד טמונה בעצם קיומו – עצם זה שהוא ממתג את המוסיקה כמקצוע, עצם זה שיש איגוד שמטפל בבעיות של מוסיקאים, נותן להם כתובת לפניות בבעיות שלהם ומספק כלים ייעודיים לסיוע בנושאים רבים ובקשיי היום-יום".

"אחרי כל השנים שלי בעילם, החלטתי לפרוש, כי על פני כל כך הרבה שנים מיציתי את התפקיד. הגיע כעת הזמן שייכנס כוח חדש שייקח את הארגון הזה קדימה. מבין מועמדים שונים נבחר אדיר, שאמנם אין לו שום רקע מוסיקלי, אבל יש לו רקע ניהול אדמיניסטרטיבי מצוין והשכלה נרחבת. אנחנו כרגע בחפיפה ולאט לאט הוא יכנס לעומק התפקיד. אני מאחל לו הצלחה, ולמעשה בטוח שהוא יצליח. עילם ללא ספק נכנסת לפאזה חדשה בחייה".

"אל תשכח שאני פסנתרן ותיק מאד. אני אוהב לנגן ולהופיע, כך שאני מתכונן להמשיך ולהופיע כל זמן שאוכל מבחינה בריאותית לעשות זאת, וכל זמן שירצו בי. זה אמנם העיסוק המרכזי שלי, אבל בנוסף אני גם אוהב לטייל בעולם, ואולי הכי חשוב – יש לי משפחה: בת זוג, ילדים ונכדים נהדרים. אני נהנה מהחיים ומקווה שזה יימשך כך עוד הרבה שנים".