מיקי שביב הוא מוסיקאי, זמר-יוצר, מעבד ומפיק מוסיקלי. את דרכו החל כנער בן 14 בלהקת הקצב "הגנרלים". בשנת 1979 חזר לישראל והשתלב בתעשיית המוסיקה המקומית, כשניגן כבסיסט בהקלטות של אריק איינשטיין, שם טוב לוי, יוני רכטר, יהודית רביץ ואבנר גדסי.

בשנת 1984 ייסד את להקת "טנגו" שזכתה להצלחה מסחררת, ועם פירוקה היווה חלק מלהקת "קאריזמא" שליוותה את מאיר אריאל בהופעותיו.

בשנות ה-2000 יצר והפיק יחד עם אשתו השנייה, מיקה קרני, את מרבית אלבומיה הראשונים. כאמן סולן הוציא מספר אלבומים, כשהאחרון הבולט בהם – "הדרך לממפיס" (2014) במסגרתו חלק כבוד לבלוז האמריקאי על ברכיו גדל והתחנך.

זוכר את ההופעה הראשונה שלך?

"ההופעה הראשונה שלי הייתה במקום שנקרא 'המפדה האזרחי' ליד בית הספר החקלאי מקווה ישראל. הייתה שם חנות ירקות שנסגרה ומישהו פתח שם מועדון נוער של הופעות. לא היו אז מגברים ואמצעים טכנולוגיים מפותחים כי מדובר על אמצע שנות ה-60, אז אני זוכר שבאתי והבאתי גיטרה חשמלית ומגבר קטן מהבית, וניגנתי ושרתי שם שירים של 'הביטלס'.  מכיוון שנשאר בחנות ארגז ירקות אחד, טיפסתי עליו כמו במה וזו בעצם הייתה ההופעה הראשונה שלי".

מה הקו המנחה אותך כמוסיקאי?

"אני לא מפסיק להשתאות על עצם היותי מוסיקאי ועל כך שאני יכול לבטא רגשות דרך מוסיקה. הרבה פעמים אנשים הולכים לרופא או לפסיכיאטר בשביל לפרוק, ואני סבור שבנאדם שכותב שירים – אלו החיים שלו, זו התרפיה שלו, בגלל שזה מכשיר כל כך יעיל להפיג מצב רוח מסוים באחר. ברגע שכתבת את הדברים בשיר, אז נפטרת מהמסע הזה ואתה ישר כותב שיר אחר.

במשך 25 שנים שרצתי באולפנים כנגן, למדתי מה באמת חשוב ביצירה ומהי המהות. אני כל הזמן לומד את הגישה המוסיקלית שלי, זו לא פורמולה שקבעתי לעצמי ויש לי מזל כי זה משהו שהולך ומתפתח.

אני מקליט שירים כי בוער בי להוציא אותם לאור, לא בהכרח בשביל שישמיעו אותם ברדיו. היום כשאני תופס גיטרה ושר שיר אנשים מסתכלים עליי כאפקט חייזרי, אני מרגיש שיש רנסנס באינטימיות הזו שבין אמן לבין הקהל. אין מצב שאני ניגש לכל שיר מאותה נקודת התייחסות. כל שיר וכל הופעה מאתגרים אותי מחדש ובצורה אחרת"

איך עברה עליך תקופת הקורונה?

"הענף הזה חטף מכה חזקה מאוד למשך שנתיים, תקופה שהייתה בה הרבה בהלה בציבור, ועכשיו אנחנו חוזרים לחיים".

מה אתה עושה בימים אלו?

"יש לי טריו שכולל תופים, קונטרבס ואני מנגן על גיטרה ושר. בטריו הזה אנחנו מבצעים כל מיני שירים שלי, מוסיקה שאנחנו יוצרים יחד ושירי בלוז. ב-24 במרץ אנחנו מופיעים בפסטיבל גיטרה בים האדום, אז אנחנו בעיצומן של ההכנות לכך".

מהי חשיבות איגוד המוסיקאים עבורך?

"זה איגוד שדואג לנו, המוסיקאים שיושבים באולפנים ועושים את העבודה עצמה. טוב שאיגוד כזה קיים כי ראינו את ההתייחסות עכשיו אל מוסיקאים, נגנים ואנשי במה ובכלל לאנשים שהתפרקו להם החיים בקורונה. האיגוד זה בשבילי מקום שיש בו חברים אמיתיים, מקום שיש בו כוח, איגוד ששומר על האינטרסים של הנגנים. כשאתה צריך אותם, במיוחד בזמנים קשים, הם תמיד שם בשבילך".