אחד על אחד: אהרל'ה קמינסקי

ראיון מיוחד עם המתופף ונגן כלי ההקשה אשר לא נס ליחו

דודי פטימר

אהרל'ה קמינסקי נחשב לאחד המתופפים ונגני כלי ההקשה הוותיקים, המוערכים, המשפיעים ופורצי הדרך בישראל.

קמינסקי (80) הנחשב לאחד מחלוצי הג'אז הישראלי של דור הצברים, השתתף בהקלטות רבות וחשובות בסצנת הפופ והרוק הישראלי משנות ה-60 ועד שנות ה-80, וכן היה חבר בהרכבים ידועים שנמנה עם מייסדיהם: "הברנשים של פיאמנטה", "הפלטינה" ו"אהרל'ה קמינסקי וחברים". 

אהרל'ה, ספר מהו הקו שמנחה אותך כמתופף, כאשר אתה ניגש לנגן קטע ג'אז?

"צריך לזכור שבג'אז אנחנו מאלתרים והכל ספונטני, אז דבר ראשון – אני חושב איך אני יכול לתרום לאופי של הקטע ולנגן בפיל הכי נכון שאפשר. דבר שני –  אני משתדל להזרים אנרגיה לנגנים שאיתי וככה לגרום להם לנגן טוב יותר. בגדול אני רואה את התפקיד שלי בהרכב כסוג של 'ספק אנרגיה' ".

מה אתה חושב על הכישרונות החדשים בסצנת הג'אז?

"בכל פעם שאני רואה את הכמות, ובעיקר את האיכות והרמה הגבוהה של נגנים צעירים שצומחים לנו כאן, דורות על גבי דורות, זה מציף אותי באושר וגאווה. פעם, כשהייתי מגיע לניו יורק, לא היה סיכוי לשמוע נגני ג'אז ישראלים במועדונים. ועכשיו יש שם המון  ישראלים שמנגנים במועדונים הטובים ביותר. וזה אומר הכול!".

איך אתה שומר על 'כושר' התיפוף שלך כיום ובכלל, לאורך השנים?

"יש בדיחה על תייר במנהטן שמחפש את ה-"קרנגי הול" (אולם המופעים הכי יוקרתי בניו יורק). הוא שואל מישהו ברחוב: 'איך מגיעים לאולם הזה?', והאיש שבמקרה היה נגן במקצועו עונה לו: 'תתאמן בן אדם, תתאמן!'. אז אני, כבר יצא לי להופיע ב'קרנגי הול', אבל זה לא מונע ממני להמשיך להתאמן לפחות שעה ביום".

היכן אתה מופיע בימים אלה?

"בכל מיני הופעות ג'אז. כשאני בתל אביב זה בעיקר בשבלול או בבית העמודים, ובנוסף יש לי כבר למעלה מ-20 שנה מופע גיבוש אינטראקטיבי די מצליח שמיועד לארגונים מכל הסוגים, שבו אני הופך את כל הנוכחים לתזמורת כלי הקשה או במילים אחרות לארגון מוסיקלי".

עם יד על הלב, מהי החשיבות של איגוד המוסיקאים ועילם עבור מוסיקאים?

"אני נגן מקצועי מאמצע שנות ה-60 – אם הייתי יכול לקבל היום את כל הכסף שלא שילמו לי עבור הקלטות לזמרים בסרטים או הופעות, הייתי יכול עכשיו לצאת לטיול של שנה מסביב לעולם. כל זה קרה כי לא היה את האיגוד שישמור על זכויותינו, גם בשכר וגם בתמלוגים.

אתן דוגמה. היו מקרים בהם זמר הזמין אותי להקלטה של תקליט שלם, אבל בפועל לא שילם לי שקל. כשראיתי שהתקליט יצא לחנויות, פניתי לזמר אבל הוא מצידו הפנה אותי לחברת התקליטים, וכמובן שאנשי החברה הפנו אותי חזרה אל הזמר בטענה שהוא זה שהזמין אותי. מיותר לציין שבסוף לא ראיתי אגורה שחוקה עבור העבודה.

אני בכוונה לא נוקב בשם הזמר ולא בשם חברת התקליטים, אבל אני מדבר על כמות לא קטנה של מקרים. אם היה באותם ימים איגוד, סביר להניח שגם הזמר וגם חברת התקליטים לא היו יכולים להמשיך בפעילות, עד שהחוב היה משולם.  במילים אחרות,  רק מי שחווה את ההפקרות טרם הקמת איגוד המוסיקאים יודע את ההבדל".

 

Call Now Button דילוג לתוכן