תום כהן צבר מוניטין מרשים כמוסיקאי, נגן מנדולינה, מלחין, מעבד ומנצח ישראלי בעל שם בינלאומי. לאורך השנים עבד כהן עם מיטב אמני ישראל: ברי סחרוף, דודו טסה, אהוד בנאי, כנסיית השכל, עידן עמדי, נינט טייב, עומר אדם ועוד, לצד שמות בינלאומיים כמו אנריקו מסיאס ושב ח'אלד. אחד הפרויקטים הבולטים אשר הספיק לקדם עד היום כלל הקמת תזמורת עבור מלך מרוקו מוחמד השישי.
בשנים האחרונות משמש כהן, המתגורר עם משפחתו בברלין, כמנהלה המוסיקלי ומנצחה הראשי של תזמורת "ירושלים מזרח ומערב".
עד כמה הבית בו גדלת עיצב את האישיות המוסיקלית שלך?
"ללא ספק הבית בו גדלתי עיצב את אישיותי המוסיקלית במידה עצומה מכמה סיבות:
הראשונה קשורה לאהבתם הממש דתית של הוריי למוסיקה והיחס המשמעותי שהם לימדו אותי שצריך להיות לה בחייו של אדם, כדי שיהיו טובים יותר.
השנייה היא העושר המוסיקלי הגדול אליו זכיתי להיחשף. אמא השמיעה לי את סן סנס ומוצרט, ואבא את זאפה, פינק פלויד וסטפן גרפלי, סבא את אום כלתום ועבד אל ווהאב ומסביב בשכונה נכחו בכל רגע נתון גם מוסיקה מרוקאית, תורכית, וישראלית ים תיכונית.
השלישית היא שמעולם לא 'הסבירו לי' שיש מדרג מוסיקלי – מוסיקה גבוהה ונמוכה, איכותית ופחות. בדיוק הפוך – מוסיקה הייתה מוסיקה, נקודה. רק כשבגרתי הבנתי שלא כל האנשים רואים את הדברים כך. מאז יצאתי בעצם למשימת חיי המקצועיים, לייצר סגנון מוסיקלי שמאחד את כל הטוב בכל העולמות המוסיקליים, מבלי להעדיף סגנון כזה או אחר על רעהו".
מתי גילית בפעם הראשונה את המנדולינה והתאהבת בכלי? מה משך אותך בו?
"אל המנדולינה הגעתי בטעות, בקונסרבטוריון העירוני בבאר שבע כשביקשתי לנגן על גיטרה חשמלית וענו לי שאני צעיר מדי (והאצבעות שלי קצרות מדי) עבור הכלי הזה, אבל אני יכול לנגן על מנדולינה ושזה 'אותו דבר'. בדיעבד זכיתי להתוודע לתווים ולנגינה בהרכבים ובתזמורת דרך הכלי הזה, שהאוריינטציה העממית מאפשרת לו להתנהל בטבעיות גמורה, גם אצל ויואלדי וגם אצל דחמאן אל חראשי".
כנגן הופעת בקונצרטים שונים – במה שונה עבורך החוויה כנגן לעומת החוויה כמנצח?
"החוויה היא משמעותית אחרת: כמנצח כל האחריות היא על כתפיך, בעוד שכנגן אתה חלק ממערכת מוסיקלית – משמעותי יותר או פחות אבל אחראי רק לעצמך ברמה המוסיקלית".
מתי התחלת גם לנצח ומדוע בער בך לעבור גם לצד הזה?
"בדיוק מהסיבה שציינתי בתשובה הקודמת – כבר בגיל צעיר הרגשתי שאני מחפש דרך רחבה יותר להביע את עצמי, את תחושותיי והפרשנות המוסיקלית שלי. ההבדל שבין לנגן על כלי נגינה יחיד, צבעוני ככל שיהיה לבין ״לנגן״ על קבוצה של מוסיקאים שכל אחד מאסטר בכלי שלו – וכמות הצבע והאפשרויות שנפרשות בפני במקרה כזה – קסמה לי מגיל מאוד צעיר".
מתי ואיך הגעת לרעיון להקים תזמורת עבור מלך מרוקו?
"הפנייה להקים את תזמורת Symphonyat במרוקו, שהיום היא ו"תזמורת ירושלים מזרח ומערב" חתומות על הסכם שיתוף פעולה תרבותי ראשון מסוגו בין גופים מישראל ומרוקו. הפנייה נעשתה אליי בשנת 2015 בפייסבוק (!!) על ידי מי שהיום הוא חברי הטוב, שותפי ונשיא התזמורת המרוקאית – כארים תייסיר.
כארים כתב לי שהוא מעריך מאוד את עבודתי ברחבי העולם ולא מבין מדוע בעצם אני מנגן מוסיקה מרוקאית בכל העולם פרט למרוקו. הוא רצה לדעת איך הוא יכול להקים תזמורת עבורי במרוקו – השאלה הייתה כל כך מפתיעה ולא מציאותית שהחלטתי לענות עליה במסמך שניסחתי המפרט את כל השלבים בהקמת תזמורת מניסיוני בתזמורת ירושלים, במונטריאול וכו'. שאר הסיפור כבר היסטוריה, כשהשיא שלו בקונצרט המשותף שערכו שתי התזמורות ב'פסטיבל שיר היונה' שבמשולש הגבולות ישראל – ירדן – מצרים ב-3.3.22 – במהלכו מול קהל של אלפי אנשים ובהשתתפות מיטב הקולות במזרח התיכון וצפון אפריקה, הפכו השתיים לתזמורת אחת ענקית. הלב שלי פשוט מתפוצץ מגאווה ומסקרנות לגבי העתיד ומה שהוא צופן".
ספר על תזמורת ירושלים מזרח ומערב עליה אתה מנצח. מה מייחד אותה בעיניך?
"אני מנצח על תזמורת ירושלים מזרח ומערב, מאז שזכיתי להקים אותה ביחד עם עופר אמסלם, מנכ״לה הראשון, וחבורת נשים ואנשים יקרות ויקרים שחלקם הגדול מוביל אותה עד היום. התזמורת הזו היא הרבה יותר ממקום עבודה עבורי. היא משפחה, היא בית, היא מפעל חיים ואני חש שאני חב לישות הזו ובמיוחד למוסיקאיות והמוסיקאים שמרכיבים אותה המון ממה שהשגתי בחיי המקצועיים".
מה המוטו המנחה אותך כשאתה ניגש לנצח על תזמורת?
"אני תמיד שואף לייצר מצב שהאווירה על הבמה כל כך טובה ונעימה, ועם זאת מקצועית בצורה חסרת פשרות. אני חש שהשילוב הזה מייצר את האמנות והמוסיקה הטובות ביותר".
מה היעד הבא שאתה רוצה להגשים וטרם הספקת?
"זו שאלה משעשעת, במיוחד כי בתחושתי אני עוד כל כך בתחילת הדרך.
אני שואף להגיע למצב שהשפה המוסיקלית שניסחנו ב'תזמורת ירושלים מזרח ומערב' תילמד באקדמיות למוסיקה ברחבי העולם, שבוגריהן ינגנו בתזמורות באותו מבנה ושלמעשה הז׳אנר הזה שאנחנו מפתחים (בארץ קוראים לו מזרח ומערב, בחו״ל מתייחסים אליו כ Levant Music) יהיה ז׳אנר משמעותי ומשפיע בעולם בדיוק כמו הרמבטיקו, הטנגו, השעבי או הבלוז לצורך העניין".
מה החשיבות של איגוד מוסיקאים בעיניך?
"כמוסיקאים, הבעיה הכי גדולה שלנו היא שאנחנו כל כך אוהבים את מה שאנחנו עושים עד שבקלות גדולה מדי אנו מתפשרים על זכויותינו – הרי בתוך כל אחד מאתנו חי ילד שרק רוצה שיקשיבו לו וימחאו לו כפיים. בדיוק מהסיבה הזו החשיבות של איגוד המוסיקאים היא עצומה ואני ממש שמח לראות שהארגון רלוונטי מתמיד, כשלשירות ההנהלה שלו מצטרפים מוסיקאים צעירים מהמובילים בישראל כמו למשל, חברי הווירטואוז, עומרי זליג, שמכיר את תעשיית המוסיקה הישראלית היום מבפנים ויכולים לתרום המון לכולנו".
זה לא טרטור בשבילך לעבוד נון סטופ בישראל ולגור בבריסל?
"אם אתה מרגיש שלחיות על מזוודות זה טרטור אתה לא יכול להיות מוסיקאי בינלאומי. אני יכול לבשר לך בשמחה שהתנועה שלי הרבה יותר מורכבת מרק ישראל ובלגיה. אם תיקח לדוגמא את החודשים האחרונים – הספקתי להיות בבריסל, אמסטרדם, מוסקבה, קזבלנקה, איסטנבול, דובאי, מונטריאול וכמובן ברחבי הארץ. זו לא צורה לחיות אם אתה לא ממש, אבל ממש אוהב את זה"
מה עוד אתה עושה בימים אלו?
"בעיקר קוצר את פירות העבודה העצומה שעשינו בדיגיטל בתקופת הקורונה, גם ברמה האישית ובוודאי ברמת תזמורת'ירושלים מזרח ומערב' שסוף סוף יכולה לטוס ולהופיע, בין אם זה באירופה ובאנגליה, ובין אם בארצות ערב והאיסלאם ובראשן, כמובן מרוקו. שם יש לנו כאמור תשתית של התזמורת האחות שלנו ובתורכיה, שם זכינו בשנה שעברה בפרס ״עדשת הזהב״ היוקרתי כהרכב המוסיקלי של השנה".
