רוני וייס הוא מלחין ומעבד מוסיקלי, מנהל מוסיקלי המנצח על הפקות רבות בישראל ומחוצה לה, החל משנות ה-70 ועד ימינו. כמלחין הוא חתום על קלאסיקות כמו "למה לא", "זה הרגע לאהוב", "לעולם בעקבות השמש", "גיל נסע לחול", "קפה או תה", "מלודי", "לורליי" ו"חג על הגג" (ארבעת האחרונים בוצעו על ידי הלהקה שהקים וניהל מוסיקלית – "איזולירבנד").

בשנים האחרונות הוא עובד כמנהל מוסיקלי בהפקות רבות ולאחרונה גם יצא במופע יחיד המבוסס על שיריו.

כמי שחתום על שלל קלאסיקות, הפקות מיתולוגיות וכו' – מה הדבר העיקרי שהשתנה במוסיקה הישראלית לאורך השנים? איך אתה רואה את הפריחה העכשווית של הפופ הישראלי?

"בגדול ,אני מרגיש בר מזל. זכיתי ליצור בתקופה הכי יפה של המוסיקה. גדלתי בשנות ה-50 וה-60 ובהיותי בן 17 בוצע שירי הראשון בפסטיבל והתחלתי להלחין, לעבד ולהפיק. באותה עת נותני הטון בתרבות הישראלית היו אנשי 'קול ישראל', אשר רובם היו אנשי מוסיקה ובוגרי אקדמיות. משה וילנסקי ז"ל המוסיקאי הדגול היה מנהל מחלקת הבידור והייתה פעילות הפקתית ערה מאוד, באופן כמעט יומיומי, באולפני הרדיו בבית המורה, שם אני והקולגות שלי הקלטנו המון, עם הרכבים גדולים.

נפלה בחלקי  זכות גדולה לכתוב ולעבד עם כל גדולי היוצרים והמבצעים בסביבה תרבותית תומכת איכות. היה זה עולם של הקשבה למוסיקה, אנשים קנו תקליטים, קלטות ודיסקים וישבו מול מערכת ונהנו מההאזנה. היה ברור שמפיקים מוצר שמישהו ישלם עבורו ועל כן המוסיקאים יכלו להתפרנס היטב.

עם תחילת הטלוויזיה, עברו לשם הרבה מאנשי הרדיו והיצירה הטלוויזיונית המשיכה את אותה גישה. היו המון תכניות מוסיקה ואפילו בתכניות אירוח, היה ברור שיש הרכב מוסיקלי.

הטכנולוגיה שהביאה לעולם היצירה המוסיקלית את המחשב ולמאזינים את היכולת לקבל הכל בחינם, גרמה לכך שהמוסיקאים הצעירים, אשר רמתם המוסיקלית מדהימה (ישראל היא מעצמה של מוסיקאים) נמצאים במציאות בה הם בתחתית סולם ההתייחסות לתרבות בארץ, שמלכתחילה היא בעייתית.

במקום להוליך את הרמה המוסיקלית על פי יכולותיהם, המוסיקאים עסוקים בהישרדות כלכלית, כשהם נגררים אחרי היכולת הפחותה (ברוב המקרים) של המבצע איתו הם עובדים וכמובן שיכולת ההתפרנסות שלהם מהמקצוע הינה בהתאם.

כך לדוגמה את מחזות הזמר עליהם ניצחתי עם מינימום 20 נגנים, החליף מחשב בתוספת של מספר נגני חיזוק. התזמורת לא בפיט עם נוכחות ויזואלית, אלא בחדר צדדי ואת המעורבות של המנצח בתהליך המתרחש על הבמה, מחליף "קליק" מוכתב מראש מהמחשב.

איכות ההפקה השתפרה משמעותית, אבל ה"נשמה" התמעטה. יכולת התיקון של השירה במחשב אולי הצילה הרבה זמרים אבל דיוק לא פותר את כל הבעיות.

שושנה דמארי ז"ל לא הצטיינה בחוש הקצב שלה, אבל איזו מבצעת! איזו שלמות! איזה ריגוש!

מבחינת קיימות של יצירה מוסיקלית, הטכנולוגיה מהווה יתרון למגוון רחב של יוצרים כשיש באפשרותם להקליט בביתם ולשווק באופן ישיר את החומר, אך למוסיקאים המשויכים לאיגוד (נגנים , מעבדים מקצועיים)  המצב נראה לי עגום למדי, שכן אין שום קשר בין הרמה הפנטסטית של המוסיקאים הצעירים לבין הרפרטואר המושמע. על כן, אני חושב ומקווה שיקרה שינוי. לצערי נכון להיום המוסיקאים, ברוב המקרים, הינם נותני שרות לרעיונות מוסיקליים מוגבלים של מבצעים, מבלי חלילה להתנשא או לפגוע".

מה הקו המנחה אותך כמוסיקאי?

"עיסוק במוסיקה  פרושו להיות ממושמע' קפדן , טוטאלי. שחקן או זמר אולי יכולים להרשות לעצמם לטעות במילים, במנגינה או בקצב, אך נגן אם לא ישמור על כושר וריכוז  וינגן צליל אחד שגוי זה יהיה בלתי נסלח"