ז'אן פול-זימבריס נחשב שלא בכדי לאחד המתופפים הוותיקים והחלוציים של הרוק הישראלי. כמתופף וכמעבד מוסיקלי, ז'אן ניגן במרוצת השנים עם מיטב אמני ישראל בהקלטות ובהופעות, בהם: אריק איינשטיין, מאיר אריאל, חוה אלברשטיין, יגאל בשן,  אסף אמדורסקי, שימי תבורי, יוסי בנאי, שלמה ארצי, מיקי גבריאלוב, מתי כספי, דני ליטני, ברי סחרוף, רמי פורטיס, ריטה, גלי עטרי, ריקי גל, נורית גלרון ועוד רבים, טובים ומובילים.

בשנות ה-80 ייסד יחד עם הבסיסט מיקי שביב את להקת "טנגו" שזכתה להצלחה (ואף בתואר "להקת השנה" של 1985). מאז 1990 ועד ימינו אנו הוא משמש כמתופף להקת "החברים של נטאשה", עמה הוא מציין לא פחות מ-33 שנות פעילות על הבמה.

ז'אן, זוכר את ההופעה הראשונה שלך?

"איך אפשר לשכוח. כשעליתי לארץ מצרפת, המשפחה שלי התגוררה בשכונת הקמטונים בירושלים. באותן שנים ניגנתי בכל מיני להקות קצב מקומיות. את שנת שירותי הצבאי האחרונה עשיתי למזלי כמתופף בצוות הווי סיני, והגיטריסט ששירת איתי, סיפר לי שיש אודישנים ללהקה שתלווה את יגאל בשן, שהיה אז בשיא תהילתו. נבחנתי ובשנת 1974, בגיל 21, התקבלתי לעבודה המקצועית הראשונה שלי כמתופף שלו. עבדתי עם יגאל עד 1975, כשבאותה שנה הוא קיבל הצעה להופיע בחו"ל ולחמם את הזמרת-שחקנית הישראלית, דליה לביא, בסיבוב הופעותיה בגרמניה.

חודש לאחר סיבוב ההופעות פנה אליי מפיק חברת התקליטים 'פולידור' שהתלהב ממני, סידר לי דירה בהמבורג והופעות. זה היה חלום עבורי כי עליתי לארץ בשנת 1969 ובשנת 1971 התגייסתי, כך שחטפתי הלם תרבותי של ממש, החל מהעלייה לארץ, דרך הצבא ואז מלחמת יום כיפור. ההצעה שלו באותם ימים הייתה עבורי שוות ערך לזכייה בפיס.

ואכן, עם הגעית לגרמניה הייתי עסוק מאוד. הכרתי את יורם בז'רנו, בסיסט ישראלי שחי שם עם המשפחה שלו, ניגנו פיוז'ן של ג'אז-רוק, הקמנו הרכב בשם 'מסדה', וניגנו עם סטארים מקומיים בהמבורג, כשמדי פעם עשיתי גיחות לישראל בכדי לנגן בהקלטות של יגאל בשן. בשנת 1976, כשהייתי בהמבורג ולא כל כך הלך לי, אבי עופרים, שהכרתי במהלך העבודה עם יגאל בשן, סידר לי עבודה במינכן כמתופף של זמרת גרמנייה מקומית, ובשנת 1978 חזרתי לארץ".

מה הקו המנחה אותך כמתופף?

"קודם כל אני משרת של מוזיקה ומשרת של שירים, אז הגישה שלי היא קודם כל לשרת את השיר ולבחון אותו מכל הצדדים, גם מנקודת מבט של מתופף וגם מנקודת מבט של מפיק. אני כל הזמן שואל את עצמי: 'אם הייתי צריך לעשות מעבר או לתת מכה, איפה המיקום הכי נכון בשיר לעשות את זה?'. זה בעצם התפקיד שלנו, המתופפים, לקבוע את הטון, הן בנגינה והן בסאונד התופים, הקובע את אופי השיר. זה עיקרון מאד פשוט, ואתה צריך כל הזמן להזכיר לעצמך שאתה לא איזה סולן שבא למשוך תשומת לב ולגנוב את ההצגה, אלא אתה מלווה זמר וצריך ליייצר מצב שגם הזמר וגם הנגנים האחרים שאתך – יישמעו טוב".

מה אתה עושה בימים אלה?

"מנגן בעיקר עם להקת 'החברים של נטאשה', שלמזלי היא להקה מצליחה מאד בארץ . הלהקה זה גוף של אהבה, אנחנו מאד אוהבים לנגן אחד את השני, אוהבים להיות על הבמה וליהנות ביחד עם הקהל. אנחנו מקבלים אהבה גם בחזרה, שזה לא ברור מאליו בימים אלה.

הנישה שלי כנגן הקלטות והפקות כבר לא כל כך קיימת בימינו, שכן הזמנים השתנו וגם אני השתניתי. אני נמצא בשלב בחיים שבו הייתי מעדיף להיות במקום של לברור ולבחור את הדברים שבאמת מדליקים אותי מוזיקלית. מדי פעם קוראים לי להקלטות, אבל זה לא מה שהיה פעם, כשהיינו 'שועלי אולפנים' מהבוקר עד הלילה".

איך עברה עליך תקופת הקורונה?

"בהתחלה, כמו כולם, הייתי קצת בהלם ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. אבל לאט לאט השלמתי עם זה וניסיתי ללמוד את השיעור הזה, כמו כולנו. זה היה כמו 'חופש משולם' כי גם הממשלה עזרה. זה לימד אותי קצת להוריד פרופיל, להיות יותר עם המשפחה וסביב הבית, פחות לבזבז, להתחבר יותר לעניין הרוחני ופחות החומרי. תמיד הייתי בקטע פחות חומרי, אבל הקורונה ללא ספק חיזקה לי את זה".

מה החשיבות של איגוד המוסיקאים ועילם בעיניך?

"האיגוד זה אחד הדברים הכי חשובים למוסיקאים. עצם זה שיש לך בית שדואג לך, זו בשבילי פריווילגיה וכבוד גדול. הקטע הזה שדני (גוטפריד) ויוסי (מנחם) דואגים לנו לקבל תגמול על מפעל החיים שלנו ועל האמנות שיצרנו – זה בכלל לא ברור מאליו. הם תמיד עוזרים, תמיד נענים לכל בקשה בחיוב ובחיוך ותמיד נמאים שם בשבילי. זה מעשה מאד חשוב ומהותי למוסיקאים, שכן מדובר בנושא ראוי להערכה ולכבוד. אני מקווה שהגוף הזה ימשיך לתפקד ולפעול למעננו".